הטרוגלוסיה, רב-לשוניות
Heteroglossia
"הסגנון של הרומן – בצירוף של סגנונות; לשונו של הרומן – מערכת 'לשונות'".
מיכאיל באחטין, הדיבר ברומן, עמ' 49.קיומו הרב-לשוני של הטקסט (Hetero=ריבוי; Glossia=לשון). ההנחה היא כי כל לשון מתנסחת באמצעות דיאלוג עם לשונו של מישהו אחר, וכי הנוכחות של האחר טבועה בטקסט מלכתחילה והיא הבסיס לרב-הקוליות שלו. השפה איננה מדיום ניטרלי, ריק מהתכוונות, המצוי בבעלותו של הדובר, אלא ישות המאוכלסת מלכתחילה בכוונותיו של האחר, שעמו בא הדובר במגע דיאלוגי תוך כדי השימוש בשפה.
המונח "הטרוגלוסיה" מופיע בהרחבה במסתו של תיאורטיקן התרבות מיכאיל באחטין ([1935-1934] 1989), הדיבר ברומן (Discourse in the Novel). מצד אחד, כל מבע (utterance) נותן ביטוי לאישיות אינדיווידואלית, מוחשית ושלמה; מצד אחר, בתוך המבע עצמו מובלע יחס דיאלוגי כלפי לשונו של האחר, המתגלמת במה שבאחטין מכנה "הלשון הסוציו-אידאולוגית בתרבות" (Bakhtin, 1981: 294). כל משפט מופיע כעירוב של הלשון האוטונומית של הדובר והלשון הסוציו-פואטית של התרבות, המשפיעה על הקשרו הפרשני. באחטין מבחין בין סוגות הטרוגלוסיות, שאותן הוא מעדיף, לבין סוגות מונולוגיות, שאותן הוא מבקר. הטקסט של דוסטויבסקי, למשל, הוא הטרוגלוסי ולכן הוא עדיף על פני הטקסט המונולוגי של טולסטוי; הרומנטיקה (הרב-קולית) עדיפה על פני הקלאסיקה (המונולוגית) (באחטין, 1978).
באחטין תרם לתיאוריה של הספרות והתרבות בשלושה מישורים:
- א. הוא הבליט את הזיקה בין אסתטיקה לבין התנאים הסוציו-פואטיים והאידאולוגיים המשפיעים עליה. בכל טקסט נוכחות לפחות שתי לשונות: לשונו האינדיווידואלית של המחבר ולשון התקופה, הנותנת מבע לריבוי של קולות חברתיים. שתי הלשונות נמצאות במרחב דיאלוגי, המרחיב את משמעויותיו האפשריות של הטקסט; התבוננות זו תורמת לפיצולו ולפירוקו הדינמי. מגמות אלה זכו לעיבוד רדיקלי בתיאוריות שונות של השיח ובניתוחים דקונסטרוקציוניסטיים.
- ב. תורתו של באחטין תרמה לפוליטיזציה של הטקסט הספרותי והתרבותי, בדומה לעמדה שהציגו בהמשך מישל פוקו (Foucault), ולטר בנימין (Benjamin) ואדוארד סעיד (Said). משמעותו של הטקסט נקבעת על-ידי ההקשר התרבותי, שהוא מרכיב התהודה וההתכוונות של הטקסט. המשמעות נקבעת על-ידי גורמים אידאולוגיים-חברתיים הנמצאים "מחוץ" לטקסט, אך מוטבעים בתוכו באמצעות "הקול האחר".
- ג. מחקריו של באחטין סוללים את הדרך להתבוננות בטקסט כזירה של משא ומתן בין תרבויות וזהויות (רועה, 1994); הם מבליטים את הממד הריבויי והזורם של המציאות על פני ההוויה המקובעת וההומוגנית. ההיווצרות, ההיעשות (becoming), מוצגת כתהליך של גילוי משמעות, על חשבון הרצון לנוכחות שלמה וסגורה (Bakhtin, 1981) (ע"ע פתיחות/סגירות). מחקריו החלוציים של באחטין משנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 הפכו לסימני דרך חשובים הזוכים להערכה בתרבות העכשווית. השפעתו של באחטין ניכרת בדיונים בתחומי התרבות הפופולרית, התקשורת ולימודי התרבות ובפולמוס בשאלת הרב-תרבותיות.
מכאן לאן?
מקורות
באחטין, מ' 1978: סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי, תרגום: מ' בוסגנג, תל אביב: ספרית פועלים.
— [1935-1934] 1989: הדיבר ברומן, תרגום: א' אבנר, תל אביב: ספרית פועלים.
רועה, י' 1994: אחרת על תקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות, אבן יהודה: רכס.
Bakhtin, M. 1981: "Discourse in the Novel", in: The Dialogical Imagination, Austin: Texas University Press, pp. 259-422.
תאור / מקור התמונה:
LETTURA AD ALTA VOCE #2
https://www.circololettori.it/lettura-ad-alta-voce-c2/