סייברפאנק

הסייברפאנק הוגדר כסוגה עצמאית עם הופעתו של נוירומנסר (Neuromancer, 1984) מאת ויליאם גיבסון (Gibson). בניגוד לספרי המדע הבדיוני, הסייברפאנק עוסק בהווה. מקורות ההשפעה של הז'אנר הם הסרט בלייד ראנר (רידלי סקוט, 1982), ספריו של ויליאם בורוז (Burroughs), "הסרט האפל", המדע הבדיוני הפסיכולוגי של סוף שנות השישים ותרבות הנגד. הסייברפאנק מייצג במידה רבה את תת-התרבות של גולשי האינטרנט. משחק המחשב מהווה מוטיב מרכזי של הז'אנר. העלילה מתקיימת בו זמנית בעולם האמיתי ובעולם הוירטואלי, שהוא במידה רבה עולם של הדמיה. סופרים בולטים נוספים בז'אנר זה הם: רודי רוקר (Rucker), ברוס סטרלינג (Sterling), פאט קאדיגן (Cadigan), ג'ון שירלי (Shirley) ועוד.

הסייברפאנק מקיים דיאלוג עם סוג האנרגיה והאסתטיקה של מוזיקת הפאנק (דרומר, 1993). ביטויי האופנה של הפאנק הפכו גם למאפייני הסוגה: לבוש עור שחור, משקפיים כסופים, כתובות קעקע ופירסינג (שם-שאול, 1998). הסייברפאנק הוא יצור כלאיים המורכב מיסודות מנוגדים: היי-טק ולואו-טק (Low Tech), התרבות ה"רשמית" ותרבויות לא רשמיות – תרבות הנוער, תרבות השוליים, התרבות הפלילית (ע"ע ראפ) ועוד. כתרבות שוליים, הסייברפאנק מתרחק במודע מן הזרם המרכזי של התרבות, אך כדין תרבות השוליים בעידן הפוסטמודרני, גם הוא הופך עד מהרה לגורם מרכזי וממוסד (ע"ע אלטרנטיבה).

סיפורי סייברפאנק רבים מתארים עולם הנשלט על-ידי תאגידי ענק שסילקו את הממשלות. העולם המתואר מופעל על-ידי מכונות או מחשבים רבי עוצמה; זהו עולם אפל, מרושע ומרושת. הגיבור מזכיר את הגיבורים הבודדים דוגמת הסמוראי, הנינג'ה או האקדחונים במערב הפרוע. סרטי מטריקס (האחים [האחיות] ואשובסקי, 2003-1999) הם דוגמה מאלפת לעולם אפל מעין זה; עולם שאופיין על-ידי ברוס סטרלינג כך: "כל מה שניתן לעשות לחולדה ניתן לעשות לבני אדם. ואנחנו יכולים לעשות כמעט הכול לחולדות. זו מחשבה קשה אבל זו האמת. היא לא תיעלם רק מפני שאנחנו עוצמים את העיניים. זה סייברפאנק" (Sterling, 1998).

בנטייתו האנרכיסטית, הסייברפאנק מאיים על גבולות הייצוג של השפה הסדירה. כדברי פט קאדיגן  "Cadigan, 1991: 87) "That old chesnut whatsis, or where it was, he couldn't remember). הסייברפאנק מתמקד במקום שהוא מלכתחילה זון (Zone) – אזור שבו מציאות היברידית (מציאות כלאיים) מפורקת מחליפה את המציאות האחדותית של העבר. הוא בנוי ממפגש הטרוגני בין עולמות: עולם המדע הבדיוני ודגמים של כתיבה פוסטמודרניסטית (MacHale, 1992: 243-265). מצד אחד, הסייברפאנק יוצר שינוי במוטיבים ובדגשים של עולם המדע הבדיוני; מצד אחר, הוא מתכתב עם פואטיקה פוסטמודרנית ויוצר טרנספורמציה שלה. לדעת בריאן מקהיל, התהליך מתאפיין במעבר ובתרגום של חומרים מן הרמה המטאפורית-מבנית בבדיון הפוסטמודרני, לרמה "פיזית" הממחישה מטאפורות אלה ובוראת מהם "עולמות" ממשיים ברומן של הסייברפאנק.

הסייברפאנק משיק ליצירה הפוסטמודרנית בשלושה מישורים:

א. פרובלמטיזציה של ה"עולמות" המתוארים במטרה לעורר ספקנות אונטולוגית. הסוגיות העולות לדיון: מהן הישויות המרכיבות את הקוסמוס? מהם העולמות המתוארים, למשל, בספריו של תומס פינצ'ון (Pynchon) – הזעקה של אוסף 49 ([1965] 2006) ו-Gravity Rainbow  או ב-Interzone של ויליאם בורוז (1989)? התמקדות אופיינית היא כאמור בזוֹן העירוני, המתואר כהטרוטופיה של חללים, תרבויות ושפות אנושיות.

ב.  מוטיבים של פירוק האני. החיבורים האפשריים בין האדם למכונה: חיבורים אלה נחווים ברמת הסייבורג (Cybernetic Organism).

ג. מוטיבים המבליטים את יצר המוות; תיאור של מחוזות שבהם הנשגב הוא צירוף של תשוקה מענגת וחרדה מפני האל-אנושי.

לסיכום, הסייברפאנק הוא סוגה פופולרית שמבטאת את הרגישות הטכנולוגית והפילוסופית של ימינו (ע"ע טכנוגותיקה). היא משמשת בימת התרחשות לניסיונות הבוחנים את גבולותיו של הידע והדמיון האנושיים בעידן שבו טושטשו ההבדלים החדים בין התחומים. המוטיבים המרכזיים העולים בסוגה זו הם "פוסטיים" באופיים: פוסט-אנושיים (סייבורגים, יצירי סיליקון ורובוטיקה, סמים, תכנות עצמי), מוטיבים פוסט-תעשייתיים (סחר דיגיטלי, תרבות התאגידים הגדולים, חברת הצריכה, פשעי מחשב והאקינג) ומוטיבים פוסט-לאומיים (גלובליזציה, העולם השלישי ועוד). התוצאה המצטברת היא תת-תרבות אלטרנטיבית הנשלטת על-ידי יצרי עונג ומקיימת פלירט מתמיד עם הפנטזיה הניהיליסטית של חציית גבולות (ע"ע טרנסגרסיה).

Image from Google