גיבור תרבות

גיבור תרבות מתאפיין במגוון תכונות ייחודיות. בראש ובראשונה הוא אישיות קוסמת, כוכב מקובל ונערץ, המושך את ההמונים להזדהות עם עמדותיו. אישיותו יוצרת הזדהות לא משום שההמונים יודעים להעריך באמות מידה מקצועיות את תרומתו הממשית לחברה או לתחום העיסוק שהצטיין בו, אלא משום שהוא מייצג תכונות אישיות מלהיבות, פריצות דרך או מהפכות, שאליהן הוא נקשר בדמיון העממי. כך, למשל, מעטים מבינים לאשורם את מבוכיה של תורת היחסות של אלברט איינשטיין, ואף-על-פי כן הוא אייקון ודמות אבהית המוכרת לכל ילד. נוסחת הקסם המסתורית שלו E=mc² היא מנטרה מקובלת בפי כול. גיבור התרבות נתפס כמי שהציב את האנושות בפני דילמות ואתגרים מוסריים, אינטלקטואליים ואסתטיים חדשים, אדם ששינה את תמונת העולם שלנו מן הקצה אל הקצה.

זן מיוחד של גיבור תרבות העונה לקריטריון זה הוא האינטלקטואל: איש רוח המגייס את כישוריו העיוניים היוקרתיים לטובת עניין מוסרי-ציבורי והופך לדובר מרכזי של עמדה מצפונית בעלת השפעה על דעת הקהל ועל הפוליטיקה של התרבות. דוגמה לכך היא מדענים ואנשי רוח ידועים שקראו לפירוק הנשק הגרעיני, ובהם ברטרנד ראסל (Russell) וז'ן פול סארטר (Sartre) (זנד, 2000). יחד עם זאת, יש לציין כי לא אחת בגדו האינטלקטואלים בייעודם ועשו יד אחת עם האספסוף כדי לקדם מטרות שבעניהם נראו משיחיות וגואלות. דוגמה לכך היא החיבור בין חוגים ספרותיים ופילוסופיים בגרמניה של שנות העשרים והשלושים עם כוחות ריאקציוניים לאומניים דוגמת המפלגה הנאצית (ארנדט, [1951] 2010: 518-501 ; Benda [1928] 1955).

תכונה נוספת של הגיבור היא יכולתו להיחקק בדמיון האיקונוגרפי (הדמיון החזותי) של הקהל. אלברט איינשטיין הוא קודם כול המדען פרוע השיער והחביב, שאופקיו רחבים בהרבה משל סתם בשר ודם. מדונה היא אישה משוחררת, טורפת גברים ונשים, הלובשת את העיצובים האקסטרווגנטיים של ז'ן פול גוטייה. האחרון הוא יקיר האופנה מאז ש"הוריד את האופנה לרחובות" (מהפכת הסטודנטים, מאי 1968). עיצוביו בסרטים כגון האלמנט החמישי (1997) (בבימויו של לוק בסון), קיקה (1993) והכול אודות אמא (1999) (בבימויו של פדרו אלמודובר) מוכרים לכול. דוד בן-גוריון, גיבור תרבות מקומי, הוא האיש בעל רעמת השיער הלבן ומכנסי החאקי, הזקן הצעיר שכונן את הבית הלאומי היהודי החדש. ז'ן פול סארטר הוא האיש בעל המקטרת הנצחית, הצועד בהפגנות השמאל בבולוואר סן מישל.

יסוד שלישי הוא היקף פעילותו של הגיבור. האחרון משפיע על קהלים רבים, הרואים בו מנהיג כריזמטי ומורה הלכה באורחות מוסר, חשיבה וסגנון חיים. מכאן הנטייה לחיקוי ולעיצוב סביבה פיזית או אינטלקטואלית בהתאם למופת שהתווה. גיבורי התרבות הם מובילים חברתיים, קובעי טעם, מעצבי דעת קהל וכוכבי תקשורת, שדעתם נחשבת בסוגיות חברתיות החורגות מתחום התמחותם הייחודי. דעתם נשמעת משום שהם מבליטים בעצם הופעתם את הממד ההרואי ולעתים המלודרמטי של התרבות – ממד שהציבור נוטה להזדהות איתו.

יסוד רביעי הוא אופן הקליטה של הגיבורים בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי. דמותם הצילומית, הקולנועית או הטלוויזיונית הופכת לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה החזותית של התרבות. הופעתם, תלבושתם, סגנונם ודרך התנסחותם זוכים להגדלה מיתית והופכים למעין שפה חזותית-ריגושית המאפיינת את הזמן. זמן זה, הנוגע לחיינו האישיים, מופיע כזמן של התקופה, שאותה אנו מזהים באמצעות האייקונים של גיבורי התרבות הצועדים לעינינו בסך, בחילופי העתים.

בדומה למיתוסים, גיבורי תרבות עולים ונופלים, אך חלקם מדלגים מעל משוכת הזמן ומתקבעים בתודעה הציבורית. או אז הם הופכים לדמויות קלאסיות; הם קופאים לנגד עינינו ומצטרפים לפנתאון הבלתי מתכלה של דמויות האלמוות והנצח. פיתוח מרתק של סוגיה זו מופיע בספרו של מילן קונדרה אלמוות (1990), הדן בדרכים הלגיטימיות והלא לגיטימיות שנקטו גיבורי תרבות כגון גתה, בטהובן והמינגוויי כדי לזכות בתהילה ולאחוז בזנבו של הנצח.

בדומה לסוגיה הרחבה יותר של הגיבור, גם גורלו של גיבור התרבות עשוי להיות דו-ערכי. מצד אחד, מעטים מכחישים את עצם ההיזקקות לקיומו ואת תרומתו לחיי היומיום. מצד אחר, עולה השאלה: האם דורנו, דור ניתוץ האלילים, אינו נוהג בציניות אופיינית גם בגיבורי התרבות שלו? אם זו אכן האסטרטגיה, התוצאה יכולה להיות "וורהולית" להפליא: כינון של גיבורי תרבות ושאר מפורסמים ל-15 דקות של תהילה. ההתמקדות בתחלופה המהירה, בצורך המתמיד של מכונת התקשורת בגיבורים חדשים וב"אייטמים" רעננים – עשויה להעמיד את פולחן גיבורי התרבות באור סרקסטי. חרושת התרבות נדרשת לייצר, לפרק ולייצר מחדש גיבורי תרבות, שימכרו לציבור את מרכולתם ה"אקזוטית", ה"הרואית" ו"יוצאת הדופן". גיבורי התרבות של ימינו יכולים להיות כדורגלנים בעלי טור אישי או תוכנית טלוויזיה, שדרנים פופולריים או דוגמניות כריזמטיות (ע"ע סלבריטי). תנועת המטוטלת של התרבות נעה הלוך ושוב בין שני הקטבים – הגיבור והידוען – ומותירה את הנמען נבוך והמום, אך מרוצה.

לסיכום, גיבור התרבות הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הבורגנית מהמאה ה-18 ועד ימינו; זהו מוצר מובהק של תרבות ההמונים, תוצאה טבעית של "פתיחת ספֵרת התרבות לכול" (צוקרמן, 2001: 46). הגיבור נענה לצורכי ההמונים ומספק להם נגישות לעולם של פנטזיות ומאוויים, עולם המנוגד לעתים למציאות חייהם. עם זאת, אין לבטל לחלוטין את השפעתו החיובית ולראות בהערצה אליו רק ביטוי לאסקפיזם ולניכור. גיבור התרבות אינו רק מוצר פטישיסטי שההמונים מייצרים לצורכיהם. אין לטעון, למשל, כי גיבור מסוגו של מוצרט הוא רק מוצר וולגרי של ההמון הנבער. ההערצה למוצרט, לאישיותו יוצאת הדופן ולמוזיקה שלו אינה ניזונה רק מהקליפה החיצונית של אמנותו. אפשר להכיר את המוזיקה שלו לעומקה, ואף-על-פי כן לפתח יחס רגשי לסיפור הפופולרי שהוא מייצג בתולדות המוזיקה.

ההיזקקות לגיבורי תרבות משרתת צורך רגשי ולא צורך קוגניטיבי. צורך זה יכול לבטא מגמות חיוביות או הרסניות. יעידו על כך גיבורי תרבות שנויים במחלוקת כגון סטלין, מוסוליני או היטלר. הערצת ההמונים אליהם בתקופת שלטונם וגם לאחריה מעידה על הסכנות הטמונות בהערצת הגיבור. שניוּת זו בולטת במיוחד בתקופתנו, בעידן שבו הדמיון והרגש שולטים בכיפה. הגיבור מספק מאוויים אלה ומקנה לחסידיו ביטחון זמני בעולם מעורער. מצד אחד, בטחון זה גורם ל"הידוק השורות" ולהתגייסות רעיונית סביבו. מצד שני, הערצת -יתר של הגיבור עלולה לגרור את חסידיו במסלול מהיר אל הגיהנום: הערצה בלתי ביקורתית של דרכו; הזדהות עם הממד הטוטלי הטמון באישיותו ובשיטתו.

אריק איינשטיין. צלם לא ידוע