אלילות, אלילים (בתרבות הפופולרית)
חברת הראווה של ימינו מכוננת את עצמה באמצעות מודלים של התנהגות דתית-אלילית, ויוצרת יחסי סגידה בין ה"מאמינים" לאלילים. האקסטזה הדתית של העבר עוברת טרנספורמציה חילונית הדוניסטית, אך מאפשרת לאדם "לצאת מעבר לעצמו" (Ex-Stasis) אל עבר מושאי הערצתו. אלילות ואלילים בני ימינו הופכים לסלבריטאים: מושאים להערצה, להזדהות, לרכילות, לקנאה ולפולחני סגידה מצד ההמונים. אלילים אלה זוכים לזוהר המיוצג שוב ושוב באמצעות הסימולציה הקולנועית, הטלוויזיונית והתקשורתית. הזוהר – 'האושר שנובע מקנאתם של אחרים', כמאמרו של ג'ון ברגר (Berger) – הוא חלק מאסטרטגיה קפיטליסטית שנועדה לעורר ולעודד יחס של צריכה כלפי אובייקטים "חלומיים", שהם מעין דימויים העוטפים את הגוף ומעידים על חשיבותו.
… קיראו עוד
תחום: ביקורת התרבות|במה|דת|מיניות|סגנון חיים|פרסום ושיווק|קולנוע|תקשורת המונים|תרבות חזותית|תרבות פופולרית
יצירה: אהבת המשורר (שומאן)|במיטה עם מדונה (אלכס קשישיאן 1991)|ג'יין אייר (שרלוט ברונטה 1847)|גילדה (צ'רלס וידור 1946)|דיפטיכון מרילין מונרו (אנדי וורהול 1962)|הקפלה הסיסטינית (מיכלאנג'לו)|חיקוי לחיים (דגלס סירק 1959)|יחסים מסוכנים (פייר שודרלו דה לקלו 1782)|מחזור החורף (שוברט)|סצינות בשמיים [Made in Heaven] (ג'ף קונס 1989)|עידן התמימות (מרטין סקורסיזה 1993)|פאוסט (יוהאן גתה 1832)|שדרות סאנסט (בילי ווילדר 1950)
