אמנות מופשטת

הפילוסופיה של המופשט גורסת כי האמנות אינה יכולה להסתפק בנגלה, במראית העין של פני השטח. תפקידה של האמנות, כפי שסבר אריסטו, הוא לגלות את משמעותם החבויה של הדברים, לרדת לאמיתותם, ולא להסתפק רק בלבושם החיצוני. ההיסטוריה של הציור המופשט, החל משנת 1910 ולכל אורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, היתה ניסיון לממש הנחות אלה. האמנות המופשטת פונה עורף לריאליזם וזונחת את העצמים המוחשיים לטובת הצורות הטהורות והמינימליסטיות (קו, משטח, צבע); היא מבקשת לגעת ברוחני, באי-רציונלי, במיסטי.

נטייתו של המופשט להגיע לזרמי מעמקים של המציאות השתלבה ברוח העידן המודרני: היה זה ניסיון לברוא את העולם מחדש כצורה טהורה, מעין תשובה נגדית להיסטוריה הטראומטית של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. הנטייה למעמקים השתלבה עם "פסיכולוגיית המעמקים" מבית היוצר של הפסיכואנליזה. האסתטיקה והקליניקה צעדו יד ביד באותו כיוון עצמו: גילויה של "הסצנה הראשונית" (ההדחקה הילדית), "צֶמָח בראשית" שממנו מסתעפים הזיכרון והדמיון (ע"ע אלף).

בספרו האיש בלא תכונות ([1933-1930] 1989) מיטיב רוברט מוסיל (Mussil) להגדיר רוח חדשה זו: "רוח של כת או רוח של מְתַקְנֵי עולם. אותה תודעת אושר עילאי בשעה של סוף והתחלת תקופה, איזו תחייה ורפורמציה – תחושות המוכרות אך בתקופות השיא של האנושות – וכל מי שנכנס בשערי העולם, חש מיד בהגיעו אל פינת הרחוב הראשונה, במשב רוח זה המלטף את לחייו" (מוסיל, שם: 59). אנשי התקופה אכן ביקשו ליצור "תיקון": חברה חדשה" ברוח הפסיכואנליזה והסוציאליזם: דרור לנפש, פת לדל. האמנים שביניהם ביקשו ליצור "תיקון אמנותי" בנוסח האבסטרקט. תיקון זה בלט בשטחים רבים, מן הציור המופשט של מונדריאן וקאנדינסקי, ועד לשיטה הא-טונלית במוזיקה של ארנולד שנברג (Schönberg).

המופשט מנקז לתוכו חלק ניכר ממאוויי הנפש של התקופה. ואסילי קאנדינסקי (Kandinsky), שהיה מחלוצי הזרם, כתב בספרו על הרוחני שבאמנות: "אם האמן הוא כוהנו של 'היפה', כי אז יש לבקש גם את היפה הזה על-פי אותו העיקרון של הערך הפנימי, שמצאנוהו בכל מקום. 'היפה' הזה ניתן למדדו רק בקנה-המידה של הגורל הפנימי וההכרחיות הפנימית" (קאנדינסקי, [1912] 1977: 96). מבקר האמנות קלמנט גרינברג (Greenberg, [1961] 1992) ראה בהפשטה יסוד מכונן של אמנות אוונגרדית. לדעתו, המופשט עוסק כל העת ברפרנציה עצמית; הוא מתמקד בחומריות השטוחה של הבד; הוא מבליט את הרעיון כי כל מדיום מתכתב בראש ובראשונה עם חומריותו שלו. הפילוסוף הפוסטמודרני ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) ראה במופשט סגנון אמנותי המזוהה עם המסורת של הנשגב: בדומה לנשגב, גם האמנות המופשטת חותרת אל הבלתי ניתן לייצוג, ולכן עוסקת במערכת הפערים שבתוך השפה, בניסיון מתמשך לאתגר את הנגלה.

המופשט לובש צורות מגוונות ומתחבר לסגנונות שונים של מודרניזם אירופאי ואמריקאי. בין השאר, ניתן לגלות את השפעתו באקספרסיוניזם של קאנדינסקי, בגיאומטריזם של קאזימיר מאלביץ' (Malevich) ופיט מונדריאן (Mondrian), באקספרסיוניזם המופשט של דה-קונינג (de Kooning) ומרק רותקו (Rothko), וב"ציור הפעולה" של ג'קסון פולוק (Pollock). בנוסף ניתן למצוא את טביעת אצבעותיו בזרמים מבשרים כגון הפוסט-אימפרסיוניזם (סזאן [Cézanne]), הקוביזם (פיקאסו [Picasso], בראק [Braque]) ועוד. זרמים מרכזיים במאה ה-20, המושפעים מן המופשט, הם הקונסטרוקטיביזם של שנות העשרים, המינימליזם של שנות השישים והדקונסטרוקטיביזם של שנות התשעים.

על השפעתו הנמשכת של המופשט על אמנות המאה ה-20 קמו עוררין שונים. כנגד עוצמתו הקנונית של "האקספרסיוניזם המופשט" בשנות החמישים – שהתבססה על תמיכתו הנלהבת של מבקר האמנות קלמנט גרינברג – התייצבו אמני הפופ-ארט (רוברט ראושנברג [Rauschenberg], אנדי וורהול [Warhol], רוי ליכטנשטיין [Lictenstien] ודיוויד הוקני [[Hockney). האחרונים ראו במופשט אמנות אליטיסטית ופוריטנית המתמקדת בנשגב אך מחמיצה את החיים האנושיים ואת הפוטנציאל הפוליטי הטמון באמנות. אף כי זרמים מינימליסטיים המשיכו להשפיע גם בשנות השישים והשבעים (ראו למשל את התערוכה מבנים ראשונים, שנערכה במוזאון לאמנות יהודית בברוקלין בשנת 1960), ברור היה לקראת סוף שנות השבעים כי השפעתו של המופשט נמצאת בירידה. התערוכה  רוח חדשה בציור (New Spirit in Art, Royal Academy, London, 1980) סימנה מגמה זו והצביעה על חזרה לציור הפיגורטיבי בתחילת שנות השמונים (ע"ע דאדא ; סוריאליזם).

RF123-47729178 – art abstract bright rainbow oil pattern background, selective focus