חברת הראווה
Society of the Spectacle
"הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים".
גי דבור, חברת הראווה, 4#."בעולם שלהם, זה היה כמעט חוק לרצות תמיד יותר ממה שיכלו לרכוש. לא הם קבעו אותו; זה היה חוק הציביליזציה, נתון שבעובדה, שעולם הפרסום כולו, המגזינים, אמנות התצוגה, מראה הרחוב, ואפילו, מבחינות מסוימות, מכלול המוצרים המכונים בפי כל תרבותיים, הם הביטויים הנאמנים ביותר שלו".
ז'ורז' פרק, הדברים, עמ' 40.מונח המזוהה עם הפילוסוף והסוציולוג גי דבור (Debord). לדבריו, הדימוי בעידן הקפיטליזם המאוחר, שניתק מסביבתו האסתטית הטבעית, הפך זה מכבר לגורם ייצור מרכזי. לאחר שהופרד ממקורותיו בעולם הדברים, פועל הדימוי כגורם עצמאי בזרם הכללי של הסחורות. איננו חווים את המציאות במישרין אלא באמצעות ייצוגיה ודימוייה הכלכליים והתרבותיים. הדימויים, שהפכו לחפצים סחירים, מקבלים תבנית של ספקטקל: מחזה ראווה שנועד ליצור ממד הזוי ובלתי מציאותי, המכונן את היחסים האמיתיים בחברה.
בגילוייו השונים – חדשות או תעמולה, פרסומת, ספורט או בידור – הספקטקל (מחזה הראווה) מופיע כמכשיר כוחני של המעמד השליט, המבקש לשמר את השיטה הקיימת. הספקטקל יוצר מעין אקסטזה דתית המזוהה עם המוצר החברתי, ובכך משרתת מגמות של קישור והפרדה, האחדה ושליטה במרקם החברתי הקיים (דבור, [1967] 2001). אקסטזה זו (Ex-Stasis, עמידה מחוץ לעצמך) מתקיימת בתחומים שונים, כגון פולחן החדשות המועברות
בשידור חי והופכות לאירוע תקשורתי, או פולחן האופנה המשודר בערוץ מיוחד, 24 שעות ביממה, ומציג רצף של דימויים פטישיסטיים המוכפלים לאין-סוף ומייצרים את ה"אמיתי". האמיתי מתווך על-ידי מכשירי שעתוק כגון פרסום, צילום ואופנה. במעבר ממדיום למדיום, האמיתי הולך ונעלם או הופך להתגלמות של תשוקה מלנכולית לאובייקט אבוד (Baudrillard, [1976] 1993).
הספקטקל הוא מוצר דתי ו"קדוש", עמוס סימנים ודימויים. המיסות החדשות אינן נערכות בכנסיות הישנות, אלא בכנסיות הצריכה שהחליפו אותן. בחנויות הכלבו, בקניונים ובאצטדיונים מצטופפים אנשים סביב המיסה של הגוף, מקווים, כמו תמיד, לזכות בלחם הקודש, ללכוד חלק מן ההבטחה הכמו-דתית של מצעד הספורטאים, הדוגמנים והדוגמניות: מחילה וגאולה ארצית לכל דורש. אלה שאינם מצטופפים בקניונים הממשיים מצטופפים בקניונים האלקטרוניים והדיגיטליים. הם חווים שם מציאות שנשדדה והוצגה מחדש כמוצר צריכה המורכב מסימנים מפורקים. אלה נתפסים כעולם לעצמו ומתקיימים בתוך פרקטיקות נפרדות, המנותקות מן הפרקטיקות הפוליטיות והתרבותיות של החיים בשלמותם.
הספקטקל, גורס דבור, מארגן רשת אלטרנטיבית של חיבורים הזויים המבקשים לרשת את האמיתי ולתפקד במקומו (ע"ע סיטואציוניזם). האירוניה טמונה בכך שהספקטקל, העוסק בפירוק המציאות ובהרכבתה מחדש באמצעות דימויים, הופך עתה לגורם מקשר ומלכד, לדבק חברתי שתפקידו ליצור אינטגרציה ואחדות (דבור, [1967] 2001: 7#). במצב כזה, הספקטקל הופך הן לאמצעי והן למטרה שלשמה פועלת מערכת הייצור הכלכלית והחברתית (שם: 6#). על כן לא נכון יהיה לטעון שהספקטקל מנותק מן המציאות; הוא פשוט מחליף אותה: המציאות הופכת לרשת התקשורת של ההזוי. רשת זו מעדיפה את ההופעה (appearance) על פני המהות. זוהי מערכת החייבת כל העת להנכיח עצמה מחדש, באמצעות ייצוג נוסף של עולם הסימנים (ע"ע פרפורמנס).
הניתוח המרקסיסטי של דבור הושפע מהאווירה האינטלקטואלית ששררה בפריז ערב אירועי מאי 1968. הוא מציג באופן ביקורתי חברה קפיטליסטית המופעלת על-ידי אשליה ויוצרת פסיביות מתמדת אצל צרכניה. האשליה והפסיביות – פועל יוצא של שלטון הספקטקל בחיי היומיום – הן אינטרס מובהק של הסדר הכלכלי השורר. סדר זה אורז את המציאות ומנסח את מטרותיה בדמותו. הוא הופך את הנִרְאוּת של האריזה למצרך המתפקד באופן אוטונומי. האריזה הופכת להשתקפות ראי של האובייקט שאיבד את דרכו. קיומו בנוי סביב הסירקולציה של החפצים-דימויים שבבעלותו – בעלות ממשית או מדומיינת.
This doesn't seem to be a valid youtube video id: IoUIHBSiVAYhttps://youtu.be/IoUIHBSiVAY?t=211
מפעלו של דבור מתאר באופן ביקורתי את חולשתה של הפילוסופיה המערבית הרציונלית במעבר מעולם של מהויות ואידאות אפלטוניות לעולם של סחורות וחפצים (שם: 9#). שלטון החפצים בחיינו, שזכה לעיצוב וירטואוזי בספרו של ז'ורז' פרק, הדברים ([1962] 1997), זוכה גם כאן לניתוח מרתק ולוחמני. אנו נחשפים לשלטונו הטוטליטרי של הדימוי כסחורה ראוותנית; אנו למדים על הספקטקל שיצר בצלמו את המוצרים החברתיים – פרסומות, מדיה, בידור.
הספקטקל קשור בטבורו לממד החזותי כגורם המעצב את הפרשנות. דומה כי ניתוח מעין זה קולע לאופייה של תקשורת ההמונים בימינו, שהיא תקשורת חזותית בעיקרה. הדימוי החזותי מופיע כדימוי של כוח: הספקטקל הוא הדיוקן העצמי של הכוח השולט בכל תנאי הקיום (דבור, [1967] 2001: 24#). הכוח חייב להיראות; הוא זקוק לצופים נלהבים (spectators). הכוח הוא אפוא פרפורמטיבי. תרבות הספקטקל אינה מעוניינת עוד במוצרים הסמליים של תרבות הדפוס הגוּטנברגית; היא אינה מסתפקת בממד הסמלי של השפה, אלא שואפת להפגין באופן אייקוני וגופני את משמעויותיה (MacAloon, 1984). נטייה זו בולטת גם ברמה האטימולוגית: לא במקרה המושג ספקטקל (spectacle) נקשר לשלוש מילים קרובות: spectatorship (צפייה), spectrum (מנעד, של צבע למשל) ו-spectre (רוח רפאים). הספקטקל הוא הנראה הרדיקלי, החושף מתוך עוצמה את הריק, את רוח הרפאים. זוהי המלאות הדתית שאינה ניתנת לייצוג אלא כשכפול פטישיסטי מסחרי. האירוניה היא שהמטאפורה ששימשה במחשבה המערבית לניסוח הידיעה – "אני רואה" פירושו "אני יודע" (I see = I know) – הפכה עתה לממשות הזויה: "אני רואה" משמע אני חווה מעין אקסטזה גופנית. הקשר בין הראייה לרוח המסתורין הדתית מוצג באמצעות המילה הצרפתית spectre: האדם משתמש בראייה לא כדי לדעת, אלא כדי להעמיק את תלותו בעולם ההשתקפויות הבדויות.
מכאן לאן?
מקורות
.דבור, ג' [1967] 2001: חברת הראווה, תרגום: ד' רז, תל אביב: בבל
.פרק, ז' [1962] 1997: הדברים, תרגום: ד' דאור, תל אביב: בבל
Baudrillard, J. [1976] 1993: Symbolic Exchange and Death, trans. L. Hammilton, London: Sage.
MacAloon, J. (ed.) 1984: Rite, Drama, Festival, Spectacle: Rehearsals Toward a Theory of Cultural Performance, Philadelphia: Institute for the Study of Human Issues.
תאור / מקור התמונה:
Photo: J. R. Eyerman
(Life Magazine)