סיטואציוניזם
Situationism
שמה של תנועה פוליטית-אמנותית שקמה באירופה בשנת 1957 והגיעה לשיא השפעתה בשנות השישים בצרפת, בעיקר בהקשר ל"מאורעות 68'" – "מהפכת הסטודנטים" בפריז, מאי 1968. המסר המרכזי של התנועה הוא ביקורת של חברת הראווה המונעת על-ידי מדיה, דימויים וצריכה. התנועה מציעה חלופות פוליטיות ואמנותיות חתרניות, המייצרות קישורים מזדמנים, "טפטוף" וסחף יצירתי בין מערכות שאין ביניהן ברגיל זיקה ישירה. בא כאן לידי ביטוי הרצון לברוא את חיי היומיום מחדש, באמצעות יצירת סיטואציות עצמאיות ובלתי צפויות, איים של חירות ודמיון. לתנועת הסיטואציוניסטים נודעה השפעה ארוכת טווח בתחום האדריכלות, התכנון האורבני, ביקורת התרבות ועוד.
שתי הדמויות הבולטות בקבוצה היו גי דבור (Debord), תיאורטיקן פוליטי ואסתטיקן, מחבר הספר חברת הראווה ([1967] 2001), והאמן אסגר יורן (Jorn). ביקורתו המרקסיסטית של דבור הבליטה את העובדה כי בעידן הקפיטליזם המאוחר, החברה הפוסט-תעשייתית נשלטת ומנוהלת באמצעות דימויים. אלה משפיעים על תקשורת חברתית-פוליטית ועל חיי היומיום. התוצאה היא צרכן פסיבי הכפוף למנגנון הקפיטליסטי ולסוכניו המרכזיים: הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים. כפועל יוצא מכך אנו ממלאים תפקיד של צופים (Spectators) סבילים בחיינו שלנו. המסקנה הביקורתית היא כי יש להכריז מלחמה על חברת הראווה באמצעות טקטיקה שתמנע ממנה להפעיל באופן גורף את מנגנוני הפיקוח והשליטה שלה. לדוגמה, האמן אסגר יורן עסק במה שכינה "ציור עודף" ("La peinture détourné", 1959"). ציור זה חיבר בין מסרים פוליטיים לאובייקטים מצויים. פרקטיקה זו אומצה על-ידי העיתונות המחתרתית של שנות השישים ועל-ידי להקות פאנק בשנות השבעים (Debord, 1997).
אפשר לקשור את התיאוריה הסיטואציוניסטית לתיאוריה של היפר-ריאליזם, שהעלה מאוחר יותר ז'ן בודריאר (Baudrillard) (ע"ע סימולקרה), על עבודתו של ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) (ע"ע דיפרנד), וכן לאופנים שונים של מחשבה פוסטמודרנית בכלל. הסיטואציוניסטים העלו על נס עמדה אסתטית-פוליטית אותה כינו בשם "Dérive" ("סחף"). זהו מונח אורבני-גיאוגרפי המציין את החלחול, הטפטוף, המתבצע בתוך הנוף האורבני הקיים (Sadler, 1998) (ע"ע עיר (אורבניזם, תרבות אורבנית)). המגמה היתה ליצור מערכת חדשה, בלתי קבועה, משופעת בדמיון ובקישורים אקראיים ("סיטואציוניים"). קישורים אלה הם חלופה לקישוריות הרשמית הממסדית. הם מופיעים הן כמטאפורה של התנגדות פוליטית – זרימה וטפטוף של ההמונים לרחובות בזמן אירועי מאי 68' – והן במובנים חברתיים-אסתטיים, כטכניקה של התנגדות לחברת הראווה ולמנגנוני הפיקוח-דיכוי שלה.
על אף כישלונו הפוליטי (כשלון מרד הסטודנטים) המשיך הסיטואציוניזם להפרות את המחשבה הפוליטית והאסתטית בעשרות השנים שלאחר מכן (Gray, 1974; Knabb, 1981; Wollen, 1989). המהלך שהסתמן היה כפול: ראשית, התנתקות מן המרקסיזם כשיטה פוליטית שאבד עליה הכלח. כישלון המרקסיזם הובלט במיוחד בעמדתו של ליוטאר, אף הוא מן הפעילים הבולטים של "מאורעות 68'"; שנית, קבלת חוקי המשחק של הקפיטליזם המנצח, תוך ניסיון ליצור בתוכו איים של חירות, עונג ודמיון (דה סרטו, 2005).
נדמה כי גם עתה, כמחצית מאה לאחר פריחתו, הסיטואציוניזם עדיין רלוונטי כמכשיר של ביקורת בעידן הקפיטליזם המאוחר, החוסה תחת כנפיה של הגלובליזציה העכשווית. השעתוק של דפוסי צריכה ופרסום, השעתוק של מערכות תקשורת ותבניות של אינטרפרטציה, צמצם את מרחב החירות והדמיון האישי. על רקע זה בולטים ביתר שאת מסריהם הרדיקליים של הסיטואציוניסטים התובעים לגיטימציה של השונה, ההטרוגני והבלתי קבוע כבסיס להתנגדות פוליטית ולשיבוש תרבות.
מכאן לאן?
מקורות
ביי, ח' 2003: T.A.Z – אזור אוטונומי ארעי, תרגום: ל' סאבין, תל אביב: רסלינג.
דבור, ג' [1967] 2001: חברת הראווה, תרגום: ד' רז, תל אביב: בבל.
דה סרטו, מ' 2005: "צעדות בעיר", בתוך: קלוש, ר' וחתוכה, ט' (עורכות): תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, תל אביב: רסלינג, עמ' 78-59.
Borden, I. and McCreery, S. 2001: The New Babylonians: Contemporary Visions of a Situationist City, London: John Wiley & Sons.
Debord, G. 1997: October, 79: Special Issue on Guy Debord and the International Situationists.
Gray, C. 1974: Leaving the 20th Century: The Incomplete Work of the Situationist International, London: Free Fall Publications.
Jorn, A. 1959: "Peinture Détourné", in: Vingt Peintures Modifees par Asger Jorn, Paris: Galerie Rive Gaushe.
Knabb, K. (ed.) 1981: Situationist International Anthology, trans. K. Knabb, Berkeley: Bureau of Public Secrets.
Sadler, S. 1998: The Situationist City, Cambridge, MA: The MIT Press.
Wollen, P. 1989: "The Situationist International", New Left Review, no. 174, p. 72.
תאור / מקור התמונה:
Chris Marker
Gay-Lussac (Paris, May 1968)