פלורליזם
Pluralism
השקפה הגורסת כי קיימת יותר מקריאה תקפה אחת של מציאות פוליטית או טקסטואלית. הפלורליזם מבליט עיקרון של שוני ורב-משמעיות ומעדיף אותו על פני עיקרון של זהות (sameness) והומוגניות; הפלורליזם הוא תפיסת עולם החותרת לגילוי של הבדלים על חשבון הרצון לאחידות ולאחדות. החשיבה הפלורליסטית מאפיינת עידן ספקני הנוטש את האידאולוגיות הגדולות ומעדיף להתמקד בסיפורים "קטנים". אלה הן הנחות מרכזיות בחשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית לגווניה.
ההקשר ההיסטורי שבו עולה לראשונה סוגיית הפלורליזם הוא העימות בפילוסופיה הקדם-סוקרטית בין הטוענים כי המציאות מורכבת מריבוי של ישויות (אֶמְפֶּדוֹקְלֶס, אָנָקְסגוֹרס, דמוֹקריטוס) לבין הטוענים כי המציאות היא אחדותית וסולידרית בין חלקיה (פארמנידיס). חילוקי דעות אלה מופיעים שוב ושוב בתולדות הפילוסופיה. כך, למשל, ניתן לדבר, על מתח בין פלורליזם לדואליזם: הדואליזם חותר לתבנית של אחדות (לדוגמה, על-פי הדואליזם של דקארט האדם הוא איחוד של גוף ונפש), ואילו הפלורליזם מכחיש צורך זה ומבליט את השוני וההבדלים. באותו אופן ניתן להראות כי קיים ניגוד בין התבנית הפלורליסטית לבין התבנית הדיאלקטית שמופיעה במרקסיזם ובפסיכואנליזה הפרוידיאנית. בשני מקרים אלו מדובר בדיאלקטיקה השואפת להתרה גואלת של הניגודים בסופו של התהליך. הפלורליזם, לעומת זאת, אינו שואף להתיר את המתח שבין הקטבים. הוא מותיר את המציאות המפורקת על כנה. במובן הכללי, הפלורליזם מנוגד אפוא גם לתבנית הבינארית המבוססת על אחדות של ניגודים השואפים להתרה ולפתרון אחד.
אפשר לראות בפלורליזם בן לוויה של הפרגמטיזם, כלומר לראות בו שותף להשקפה הגורסת כי מתודות הן מכשירים שימושיים המאפשרים השגת סוגים שונים של ידע: חלק מן המתודות הביקורתיות מתאימות למטרות מסוימות, ואחרות – למטרות אחרות. (James, 1909); מושגים אינם אלא הרגלים של חשיבה, או כללי התנהגות הולמים, המבליטים ריבוי ושינוי. עם זאת, אין לזהות פלורליזם עם ההשקפה כי כל המתודות הביקורתיות הן בעלות תוקף זהה. הפלורליזם מניח אך ורק כי טיעונים ושיפוטים הם יחסיים לעקרונות ולשיטות החקירה הננקטות ביחס אליהם (Crame, 1953; Booth, 1979).
בשנים האחרונות אנו עדים לעניין מחודש בפלורליזם, תוך קשירתו לשיטות חשיבה פוסט-סטרוקטורליסטיות ולזרמים שונים בפוסטמודרניזם. בולטת במיוחד השפעת הפילוסופיה המאוחרת של לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein) (ויטגנשטיין, [1953] 1995), שהציע לראות בשפה מכשיר פרגמטי שאינו עוסק בהסבר מטאפיזי "עמוק" של המציאות, אלא בארגון פני השטח שלה. השפה, על-פי ויטגנשטיין, היא אוסף של כללי התנהגות – אוסף של משחקי לשון היוצרים תמונת עולם. בולטת גם השפעתו של ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) (ליוטאר, [1979] 1999). הפלורליזם שלו מופיע כריבוי של אופני שיח, כגיוון של משטרי משמעות שאין ביניהם חיבור (ע"ע דיפרנד), כפריחה של ז'אנרים נרטיביים שונים המציירים כל אחד מציאות נבדלת. תרומתו של ז'ק דרידה (Derrida) לפירוק הממד הלוגוצנטרי של השיח מוסיפה אף היא למתקפה הפוסט-סטרוקטורלית נגד המסורת המטאפיזית של השפה, שלפיה השפה עשויה ללכוד ולייצג את האמת האחת הניתנת להשגה באמצעים תבוניים (ע"ע דקונסטרוקציה).
נסכם: הגישה הפלורליסטית אופיינית לעידן שלאחר שקיעת האמיתות הגדולות (Lipovetsky, 1992; Bauman, 1993: 1-15). בעידן הפלורליסטי, כובד המשקל עובר מהכרעות מטאפיזיות (המתמקדות בשאלות הקשורות לטבע ולמהות הישויות) להכרעות פרגמטיות חברתיות ופוליטיות. השפה מופיעה כמכשיר רב כוח הלוקח חלק בעיצוב הנרטיבים המתארים את המציאות. הפלורליזם מתייצב אפוא כפרקטיקה ריבויית, השואפת להתגוונות – זאת בניגוד למגמה ה"קלאסית" של המערב, החותרת להתכנסות, לצמצום (הריבוי) ולהפשטה (הפשוט הוא המופשט, והמופשט הוא האמת, והאמת האחת אינה סובלת אמת נוספת). המושג "פלורליזם" מגלה אם כן יחס של התנגדות לכל מגמה של טוטליזציה – בין אם מדובר בספקנות כרונית ("שום דבר אינו אמיתי") ובין אם בדוגמטיות חיובית. בנוסף, ניתן להצביע על מתח בין תפיסות פלורליסטיות לתפיסות אקלקטיות (אלה הרואות באמת מוצר הטרוגני הבנוי משיטות חשיבה שונות). הגישה הפלורליסטית מעידה על רוח של פתיחות ומתינות, אך גם יוצרת אווירה של אי-ודאות והיסוס בשאלת האמת.
מכאן לאן?
מקורות
ויטגנשטיין ל' [1953] 1995: חקירות פילוסופיות, עריכה ותרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: מאגנס.
ליוטאר, ז"פ [1979] 1999: המצב הפוסטמודרני, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
עידן, א' 1990: "מאינטגרציה לפלורליזם", מגמות, ל"ג, (1), ספטמבר 1990, עמ' 57-48.
קלדרון, נ' 2000: פלורליסטים בעל כורחם, תל אביב: זמורה-ביתן ואוניברסיטת חיפה.
Bauman, Z. 1993: Postmodern Ethics, Oxford UK, Cambridge USA: Blackwell, pp. 1-15.
Booth, W. C. 1979: Critical Understanding: The Powers and Limits of Pluralism, Chicago: University of Chicago Press.
Crane, R. S. 1953: The Languages of Criticism and the Structure of Poetry, Toronto: University of Toronto Press.
James, W. 1909: Pluralist Universe, New York : Longmans, Green.
Lipovetsky, G. 1992: Le Crépuscule du Devoir (The Twilight of Duty), Paris: Gallimard.
"Pluralism and Its Discontents", special issue, Critical Inquiry 12 (3) (Spring 1986).
Van den Berghe, P. 1968: "Pluralism and the Polity: A Theoretical Exploration", in: Kuper, L. and Smith, M. G. (eds.), Pluralism in Africa, Berkeley, Los Angeles: University of California Press.
Welzer, M. 1985: Spheres of Justice: A Defense of Pluralism and Equality, Oxford: Blackwell.
תאור / מקור התמונה:
Photo: John ashley .
.Fliker
Creative Commons
https://creativecommons.org/licenses/by/2.0/legalcode