קונספירציה, תיאוריית הקשר

על-פי תיאוריית הקשר, לאמצעי תקשורת ההמונים שמור תפקיד מרכזי בהבטחת הצלחתה של הקונספירציה. אמצעי התקשורת נשלטים ישירות בידי קבוצות או יחידים קונספירטיביים ואחראים על ייצורו של הקונצנזוס הרצוי (חומסקי, 2000; Chomsky, 1988). מנקודת מבט זו גם מוסד הצנזורה נחשב גורם קונספירטיבי ראשון במעלה: עיתונאים וקובעי מדיניות דיווח מפעילים צנזורה עצמית באופן המשרת את הקונספירציה, תוך השמטת מידע העלול לאיים עליה.

לצד תיאוריות קונספירציה קלאסיות, המבקשות לספר את הסיפור ה"אמיתי" שמאחורי רציחתם של מנהיגים (מרטין לותר קינג, ג'ון פ' קנדי, הנסיכה דיאנה, יצחק רבין) או לחשוף עדויות מושתקות על ביקורם של חייזרים בכדור הארץ (Dolan, 2000), פורחות בשנים האחרונות תיאוריות קונספירטיביות כמעט בכל תחום. האינטרנט משמש כר נרחב לפריחתן ולהפצתן של תיאוריות כאלה, בין השאר באתרים המזמינים את הגולש ליצור את הקונספירציה הפרטית שלו.

הקונספירציה, ייצורה והפצתה הפכו בימינו למאפיין של מצב תרבותי. תיאוריית הקשר מייצרת אשליה של ידע אלטרנטיבי בלתי ממוסד, התואמת את הלך הרוח הבלתי רציונלי של העידן החדש ואת הפרקטיקות הנלוות לו. במצב של ספקנות כלפי כלי הייצוג של המציאות נוצרת נטייה להתבוננות "סודית" בדברים הסמויים מן העין, התבוננות הנושאת עמה יסודות קונספירטיביים. התבוננות זו מתקשרת גם לאווירה תרבותית המתמקדת בגורמים מאיימים. אלה הם העולמות שמתאר פרויד במסתו על המאוים (The Uncanny, Das Unheimliche) (פרויד, 1968). תמציתם של מצבים אלה היא הפיכת הביתי והמוכר לזר ולמאיים, והם משתקפים בפרקטיקות פוליטיות ואסתטיות שונות. הז'אנר הקולנועי של תיאוריית הקונספירציה זכה גם הוא להצלחה. סרטים דוגמת אויב המדינה (טוני סקוט, 1988) ותיאוריית הקונספירציה (ריצ'רד דונר, 1997) מציגים עולם שבו סוכנויות ממשל בעלות יכולות טכנולוגיות מתקדמות שולטות במתרחש מבלי שהציבור הרחב מודע לכך. דוגמאות מוקצנות הן סרטים כגון 12 הקופים (טרי גיליאם, 1995) וכביש אבוד (דיוויד לינץ', 1997), וכן סדרת הטלוויזיה 24 (סארנואו וקוקרן, 2008-2001).

ההשקפה הביקורתית מצביעה על כך שתיאוריית הקונספירציה היא סוג של טרנד או אגדה אורבנית, חלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית העכשווית. דעה נוספת רואה בתיאוריות הקשר ובפרקטיקות הנלוות לה חלק בלתי נפרד ממנגנון הבידור: במקום לחשוף באומץ את מנגנוני הכוח בחברה, תיאוריית הקשר משמשת מכשיר המשרת מנגנונים אלה עצמם. ההצגה האלטרנטיבית כביכול של ידע וסמכות היא למעשה מנגנון מתוחכם של פנייה ללקוח. כך, את הצלחתה של דרמה טלוויזיונית דוגמת תיקים באפלה (X-Files) אפשר לייחס לתחכום השיווקי הניצב בבסיסה של תיאוריית הקונספירציה: התיאוריה משכנעת אותנו שהיא חלופה חתרנית. היא מפנה את תשומת לבו של הצופה לעובדה ש"האמת נמצאת אי שם", כל זאת בשעה שהוא, הצופה, מרותק למסך הטלוויזיה ובכך מנציח את האמת היחידה הקיימת במדיום זה: רווחיהם של בעלי ההון.

לסיום אפשר לשאול אם תיאוריית הקשר היא סוג של מפלט מאחריות פוליטית או היענות למגמות רווחות בעולם הפוסטמודרני, בעיקר בהקשר לתפיסות של כוח וידע. הקונספירציה מאתגרת את ההשקפה הרווחת בדבר שקיפותו ונגישותו של הידע וטוענת שהידע האמיתי, הרלוונטי והמשפיע נסתר מן הציבור. הוא מצוי בידי קבוצה מסוימת העושה בו שימוש מניפולטיבי. הטענה בדבר ביזור הכוח נתקלת בתגובות של ספק וחשד. אנשי תיאוריית הקשר, המדגישים את הממד האי-רציונלי של המציאות, סבורים שהכוח מצוי בידי מישהו אחר. הנחה זו משרתת היטב את הבניית הסובייקט הפסיבי, המסביר את אוזלת ידו הפוליטית ואת חוסר האמון שלו בשינוי, בכוחם הבלתי משוער והסודי של כוחות נסתרים מן העין שהם מחוץ לטווח השפעתו.

צילום: NASA