הפרטה

Privatization

פרקטיקה כלכלית המעבירה מפעלים וחברות מבעלות ממשלתית לבעלות פרטית; תפיסת עולם המייחסת לפרט או לגוף מסחרי המתחרה בשוק החופשי תבונה ואחריות העולות על אלה של המדינה. ההפרטה היא חלק בלתי נפרד מתהליכי הגלובליזציה המאפיינים את הקפיטליזם הרב-לאומי מאז סוף המאה ה-20. הפילוסופיה של ההפרטה טוענת כי ממשלה צרה, שלצדה מגזר עסקי פרטי רחב, מבטיחה חיסכון והתייעלות. מתנגדי ההפרטה טוענים כי הממשלה אינה יכולה להסתלק מחובתה כריבון ולא להיות מעורבת בביופוליטיקה של התרבות. "שירותי חיים" כגון שירותי רווחה, בתי ספר, בתי חולים ובתי סוהר אינם יכולים להיות מנוהלים על-פי היגיון עסקי בלבד משום שהדבר עלול לפגום קשות בזכויות היסוד האזרחיות. ההפרטה מיטיבה את מצבם של העשירים. היא מעבירה לידיהם נכסים ומגדילה את כוחם על חשבון מעמדם של העובדים, שזכותם הבסיסית להתארגנות מקצועית ולהגנה נפגעת.

דוגמה ידועה ליישום רעיון ההפרטה היא בריטניה של סוף שנות השבעים. עם עליית השמרנים לשלטון הנהיגה ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר מהלך רחב של הפרטת חברות ומונופולים של שירות, כגון חברת הטלפון הלאומית. הפילוסופיה של ההפרטה ביקשה להתנער מן הרעיון של מדינת רווחה הדואגת לאינטרס הציבורי ולאיכות החיים של כל האזרחים, ותחת זאת לאמץ רעיונות של שוק חופשי, הפועל בשיטת "היד הנעלמה", מבית היוצר של הכלכלן הסקוטי אדם סמית (Smith) ומציע צמיחה שתיטיב בסופו של דבר עם הפרט. רעיון ההפרטה, המבוסס על התביעה הליברלית והשמרנית לצמצם את מעורבות השלטון בכל תחומי החיים של האזרח, צבר מאז תומכים רבים.

במדינות רבות, ובהן מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ההפרטה היא חלק ממדיניות שנועדה להעביר את המשק ואת החברה למתכונת המקובלת במערב. גם בישראל זכו רעיונות ההפרטה לתמיכה רבה. משנות השמונים ואילך הם הפכו לחלק בלתי נפרד מן המדיניות הקפיטליסטית המאפיינת את ממשלות ישראל השונות. מגמה זו פועלת יד ביד עם התגברות האינדיווידואליזם והשיקול האישי. הקולקטיב שאיבד מחיותו, אובדן ההגמוניה הקיבוצית, הפיכתה של הסולידריות החברתית לחיזיון נדיר, הפקעת הרחוב העירוני והקמת הקניונים – כל אלה משקפים את הפנמת תהליכי ההפרטה בחברה הישראלית.

מגמת ההפרטה נתקלת בהתנגדות. בעיני חלק מהמבקרים הפכה ההפרטה למולך שלמענו מקריבים קורבנות רבים מדי. ביקורת נשמעת על הוויתור על אידאולוגיות ועל נרטיבים גדולים (ע"ע נרטיב-על) ועל ההשתלטות המסיבית של כוחות השוק על שיקולים ציבוריים, חברתיים ותרבותיים. ההפרטה מוצגת כמהלך קפיטליסטי כוחני המיטיב עם העשירים, פוגע בעניים ומביא את ישראל של ראשית האלף השלישי לראש סולם אי-השוויון בכל מדד עולמי (גוטווין, 2000). כן נטען כי מגמות שונות של רב-תרבותיות ניפצו לרסיסים את האתוס הישראלי ופירקו את החברה הישראלית ליסודות אתניים, תרבותיים וזהותיים (אוחנה וויסטריך, 1996). מבחינה היסטורית, ניתן לקשור בין תהליך זה לבין השבר שאירע בחברה הישראלית מאז התמוטטות רעיון כור ההיתוך של דוד בן-גוריון. לשבר בקולקטיביות הישראלית היו נקודות ציון שונות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה והעימות עם הפלסטינים, ששיאו באינתיפאדה הראשונה והשנייה. נוסף על כך, ניתן לקשור בין רעיון ההפרטה לבין הרעיון הפוסטמודרני של פירוק הסובייקט. רעיון זה הוא מעין הפרטה פילוסופית של עצם שלמותו ואחדותו של הסובייקט, ומכאן גם הפרטה של כושרו לנהל דו-שיח סולידרי עם הזולת.

כנגד עמדה זו ניתן לטעון כי ההפרטה אינה משקפת רק תהליך של הרס ופירוק לשמו, אלא גם ביקורת על קולקטיביות מלאכותית ודכאנית שראוי להתנער ממנה. הפרטת הקולקטיב לא נועדה רק לרסק את האתוס החברתי, אלא גם להעניק הזדמנויות וחירויות חדשות למיעוטים הכלואים בגבולותיו של סיפור הומוגני מחייב. כך או כך, שאלת ההפרטה במישור המעשי והסמלי מעסיקה את היחיד ואת הכלל במסגרת המעבר של החברה הישראלית מחברה לוחמת בעלת אידאולוגיה קולקטיביסטית לחברת צריכה פתוחה ומבוזרת, המבוססת על צורכי הפרט.

אם כן, לפנינו תמונה מורכבת: מצד אחד ההפרטה הציבה יעדי חופש מובהקים, ומצד אחר ברור כי היא פועלת באקלים המאפיין את הקפיטליזם המאוחר. אקלים זה מחויב לפעילות החופשית של ההון הרב-לאומי ומעדיף התרחבות וצמיחה על פני שוויון וצדק חברתי. הוא מעודד מסחור יתר של מערכות חברתיות, פוליטיות ותקשורתיות, והופך את העיקרון השיווקי למנוע המעצב את היחיד ואת הכלל. באופן אירוני, מגמה זו מצמצמת את החירות האינדיווידואלית המובטחת ומכפיפה את היחיד למערכות צריכה גלובליות היוצרות אחידות, שעתוק ואנונימיות.

תרבות ההפרטה היא אפוא מציאות של פיצול. פירות אינם מתחלקים באופן שווה בין השכבות החברתיות השונות: בניגוד ל"תיאוריית הטפטוף", עלייה בכוחו של העשירון העליון אינה מביאה בהכרח לשיפור מצבו של העשירון התחתון. מעולם לא בלט יותר הפער בין המערב הפוסט-תעשייתי השבע לבין העולם השלישי העני והרעב. ההפרטה איננה אפוא משנה כלכלית דטרמיניסטית שאין עליה עוררין. היא משקפת הכרעה ערכית וכוחנית, המסמנת את הזוכים ואת המפסידים במשחק. הזוכים הם בעלי האמצעים היכולים לקנות את השירותים הטובים ביותר. המפסידים הם העניים, שלא זו בלבד שאינם יכולים לעשות זאת, אלא שגם זכותם לעבודה מאורגנת עומדת בפני סכנת פגיעה חמורה. במציאות של הפרטה מתרחש תהליך רדיקלי אף יותר: המדינה מסתלקת מאחריותה להגן על החיים; היא שוב אינה רואה בעצמה ריבון שתפקידו להיות מעורב בביופוליטיקה של האזרחים. עדות לכך היא הניסיונות להפריט "שירותי חיים" כגון בתי ספר, בתי חולים ובתי סוהר, תוך התעלמות מהאינטרסים הערכיים של האזרחים והכפפתם לשיקולים עסקיים של הגופים הפרטיים המנהלים מערכות אלה.

מקורות

אוחנה, ד' וויסטריך, ר"ס 1996: "נוכחות המיתוסים ביהדות, בציונות ובישראליות", בתוך: אוחנה, ד' וויסטריך, ר"ס (עורכים), מיתוס וזיכרון, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, עמ' 37-11.

איכילוב, א' 2005: "הפרטה ושוויון הזדמנויות לחינוך איכותי", צדק, 5, המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים.

גוטווין, ד' 1997: "'היסטוריוגרפיה חדשה' או הפרטת הזיכרון", בתוך: וייץ, י' (עורך), בין חזון לרוויזיה; מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 343-311.

— 2000: "הדיאלקטיקה של כשל השוויון: השמאל הישראלי בין ניאו-ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה", מקרוב, 3, עמ' 57-30.

Vickers, G. and Yarrow, G. 1988: Privatization, Cambridge, MA: The MIT Press. 

תאור / מקור התמונה:

יצחק תשובה. צילום: אלי דסה / מעריב

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×