רב-קוליות

Polyphony

מיכאיל באחטין

חוקר התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) משתמש במונח "רב-קוליות" לתיאור טקסט, בעיקר בפרוזה, המאופיין בריבוי קולות אידאולוגיים מנוגדים. קולות אלה מתכתבים ביניהם ללא תיווכה של רשות עורכת או שופטת: הסופר שוהה באופן שווה בתוך הקולות העצמאיים של יצירתו ואינו מעדיף נקודת מבט זו או אחרת. הטקסט הפוליפוני הופך למשחק חופשי של קולות, שאינם שואפים לסינתזה. הוא נותן ביטוי לאופני שיח הטרוגניים שאינם חותרים לסגירות ומתקדמים ביניהם בזרימה דיאלוגית. התבנית הרב-קולית בולטת בפרקטיקות שונות כגון פמיניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, ניו-ג'ורנליזם ולימודי תרבות.

באחטין מביא את הדיאלוגים של דוסטויבסקי כדוגמה מובהקת לטקסטים פתוחים המעודדים אי-ודאות ואי-היקבעות (indeterminacy). בשלב מאוחר יותר בהגותו החל באחטין לראות בפוליפוניה תכונה מרכזית המאפיינת את סוגת הרומן בכללותה (Bakhtin, 1981). הרומן הוא ז'אנר "לא גמור", העוסק כל העת בפרודיה עצמית של אפשרויותיו, כלומר של הקולות המרכיבים אותו (שם). השפה ברומן איננה רק כלי של ייצוג, אלא אף המושא שלו (שם: 49). "זהו היסוד ההכרחי ליצירת הרומן בתור ז'אנר: רב-דיבוריות מבחינה חברתית ורב-קוליות מבחינה אינדיווידואלית […] דיבורו של המחבר, דיבורי מספרים, טלאים של ז'אנרים אחרים, רב-קוליות של הגיבורים – אלה אינן אחדויות קומפוזיציה, שבעזרתן הרב-דיבוריות מוכנסת לרומאן […] תנועת הנושא מלשון ללשון, ומדיבור לדיבור, התפצלותו לקילוחים ולטיפות של רב-דיבוריות חברתית, הדיאלוגיזציה שלה – זו מהותה של מערכת הסגנון ברומאן" (באחטין, 1989: 51-50) (ע"ע הטרוגלוסיה).

אפשר לקשור בין הדיאלוג הרב-קולי שברומן לבין המציאות החברתית והפוליטית באמצעות מוסד הקרנבל. הקרנבל מדגים אפשרויות של תנועה בין עמדות פוליטיות ואסתטיות שונות ואף מנוגדות. הפוליפוניה מאפיינת גם את היסודות הקרנבליים בטקסט, השותפים למשחק חופשי של עמדות שאינן תלויות בסמכות של המדינה, של החברה או של המחבר. הטקסט של הרומן הוא זירה קרנבלית, משום שהוא מצליח להדגיש את הקולות המשוחררים בתוך המבנה הדיאלוגי של השפה עצמה. הדוגמאות שבאחטין מציג – הרומן דון קיחוטה של סרוונטס ([1606] 1994) והרומן בחרוזים יבגני אוניגין של פושקין (1992) – מיטיבים להדגים חופש פעולה זה. ביבגני אוניגין התופעה מתרחשת באמצעות ערבוב לשונו של הגיבור בלשונו האובייקטיבית והלא-מעורבת כביכול של המחבר. זהו תיאורו של לֶנסקי, אחד מגיבורי הרומן וידידו של המספר:

 

"הוּא שָׁר לָאַהֲבָה כְּעֶבֶד,

וַיְהִי שִׁירוֹ בָּהִיר-תָּמִים,

כְּהִרְהוּרֵי עַלְמָה נִלְבֶּבֶת,

כִּשְׁנַת הַטָּף, כְּבַמְּרוֹמִים

בִּשְׁמֵי מַרְגֹּעַ – הַיָּרֵחַ,

אֱלִיל סוֹדוֹת וְלֵב גּוֹנֵחַ;

הוּא שָׁר עַל עֶצֶב וּפְרִידָה,

עַל הַלֹּא-כָּאן, עַל לֹא-נוֹדָע"

(פושקין, 1992: 50).

 

אף שהטקסט נמסר בגוף שלישי ומייצג כביכול את סגנונו של המחבר, ברור שהקטע המצוטט כתוב בסגנון המליצי, השדוף והפסידו-רומנטי של לנסקי עצמו. הקטע אינו עוסק בייצוג העולמות שהוא מתאר, אלא מציג את קולו של לנסקי, כלומר מתייחס לייצוג הסגנון הלשוני שלו. במקום אחר, אנו שומעים את קולו של המחבר העורך:

 

"כָּל מִי שֶחַי חַיֵּי בַּר-דַּעַת,

סוֹפוֹ לָבוּז לִבְנֵי-אָדָם;

כָּל אִישׁ מַרְגִּישׁ יִזְכּוֹר בְּרַעַד

צֵל עֲבָרו אֲשֶׁר נָדַם"

(שם: 34).

 

קול זה, הגם שהוא מופיע בגוף שלישי, כלומר בנבדל מקולו של הגיבור אוניגין, קרוב למעשה לקולו של האחרון בסגנונו הציני ובתערובת המנייריסטית של בוז וייאוש אופנתי בנוסח השירי של לורד ביירון. במקרה זה, חזרתו של הגוף השלישי מגלָה את קיומו השונה של האחר בטקסט. גם כאן הקול האחר – קולו של אוניגין – הופך מושא לייצוג ולאו דווקא לתוכן של העולמות המתוארים.

לתורתו של באחטין נודעה השפעה מצטברת על זרמים פמיניסטיים ופוסט-סטרוקטורליסטיים שונים. ז'וליה קריסטבה הרחיבה את התיאוריה שלו ויישמה אותה על ספרות האוונגרד (קריסטבה, [1980] 2005). התזה שלה קושרת בין "הכתיבה הפמיניסטית" ("L'écriture Feminine") של סופרי האוונגרד (ג'יימס ג'ויס, אנטונן ארטו, ז'ורז' בטאיי) לבין הטקסט הפוליפוני, המתנגד לכל סמכות באשר היא, גם לסמכות גברית. סופרות פמיניסטיות אחרות כגון הלן סיקסו (Cixous), לוס איריגארי (Iragaryi) ומרגרט אטווד (Atwood) רואות בטקסט הנשי טקסט פוליפוני המפרק את הסובייקט מאחדותו.

תיאורטיקניות אחרות מיישמות את התפיסה הפוליפונית של באחטין על הטקסט הפוסטמודרני (Morson and Emerson, 1989). גם כאן עולים נושאים כגון הקיטוע של הסובייקט והתצוגה הרב-קולית של קיומו הלשוני. כך נראה הטקסט הפוליפוני הפוסטמודרני כאנטיתזה לטקסט המונולוגי של הריאליזם. דיוויד לודג' (Lodge, 1990) מרחיב את הדיון בממדים הפוליפוניים של באחטין לתחום המודרניזם (ג'יימס ג'ויס, 1999; ד"ה לורנס, 1980) ואף לתחום הריאליזם (ג'ורג' אליוט, 1985). לדעת לודג', טקסטים אלה משקפים ריבוי של אופני שיח, המותירים בידי הקורא חירות פרשנית בבואו לארגן את משמעות הטקסט. מנקודת מבט זו, משנתו של באחטין, העוסקת בפיצול הסובייקט, מתחברת לתיאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות שונות כגון הדקונסטרוקציה מבית מדרשו של ז'ק דרידה (Derrida), האינטרטקסטואליות המזוהה עם קריסטבה, הפוליטיקה של הכוח במשנתו של מישל פוקו (Foucault) ותיאוריות שונות של מטריאליזם תרבותי (ע"ע לימודי תרבות ; רב-תרבותיות).

מקורות

אליוט, ג' 1985: מידלמארץ', תרגום: ג' וא' ברוידא, תל אביב: דביר.

באחטין, מ' 1989: הדיבר ברומאן, תרגום: א' אבנר, תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד.

ג'ויס, ג' 1999: יוליסס, תרגום: י' רנן, תל אביב: מחברות לספרות.

לורנס, ד"ה 1980: נשים אוהבות, תרגום: א' בירמן, תל אביב: זמורה-ביתן-מודן.

סרוונטס [1606] 1994: דון קיחוטה, תרגום: ב' סקרויסקי-לנדאו, ול' לנדאו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

פושקין, א"ס 1992: יבגני אוניגין, תרגום: א' שלונסקי, תל אביב: ספרית פועלים. 

קריסטבה, ז' [1980] 2005: כוחות האימה, מסה על הבזות, תרגום: נ' ברוך, תל אביב: רסלינג. 

Bakhtin, M. 1981: The Dialogic Imagination, trans. C. Emerson and M. Holquist, Austin: Texas University Press.

Lodge, D. 1990: After Bakhtin: Essays on Fiction and Criticism, London: Routledge.

Morson, G. S. and Emerson, C. (eds.) 1989: Rethinking Bakhtin: Extensions and Challenges, Evenston: Northwesthern University Press.

תאור / מקור התמונה:

מיכאיל באחטין

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×