אירוניה

Irony

צילום: פבל וולברג

אחת מצורות היסוד של הלשון הפיגורטיבית – לשון היוצרת ריבוי של משמעויות. לשון האירוניה מפעילה על הנמען השפעה רטורית, שבעקבותיה מתפרקת המשמעות הגלויה של הטקסט ונחשפת משמעות נוספת שאליה מכָוון בעל האירוניה. שתי תאוריות מנוגדות מתייחסות למונח: האחת רואה באירוניה תבנית הממוססת את המשמעות הגלויה והמוטעית של הטקסט כדי להביא להבנה "פנימית" נכונה יותר של העולם; השנייה טוענת כי פעולת השלילה שבאירוניה אינה ניתנת לבלימה: האירוניה מערערת על עצם יכולתה של השפה לייצג משמעות קבועה של העולם. היא חושפת אותנו לזמניותה של ההבנה האנושית ומבקשת מאיתנו לסלוח לה (לעצמנו) על נקודות העיוורון שלה (שלנו). הלשון האירונית בולטת בטקסט הספרותי או האמנותי, אך בצורותיה השונות – אירוניה מילולית, דרמטית או סיטואציונית – היא נפוצה גם בתקשורת ובחיי היומיום.

מקור המונח בקומדיה היונית העתיקה. שם הופיעה דמותו של האיירון (Eiron) –גיבור צנוע אך זריז ופיקח הנוחל ניצחון על האלזון (Alazon) – הגיבור הרברבן והמגושם. לניצחונו של האיירון אפקט של הפתעה התובע מן הצופה לקרוא מחדש את השתלשלות העניינים. אפלטון מצביע על דמותו של סוקרטס ב"דיאלוגים" כמי שמגלם איירון מעין זה. סוקרטס הוא איש חכם המשחק את השוטה התמים על מנת לחשוף את חוסר האונים האינטלקטואלי של יריבו. התפתחות זו אמורה להשפיע על הקורא ולגרום לו לקרוא מחדש את מהלך הטיעון.

ואמנם האירוניה היא תבנית רטורית המבקשת להשפיע על אופן הקריאה של הנמען. כדי להשיג זאת נוטה הלשון האירונית להיות לשון פרפורמטיבית, כלומר לשון המורה לנו בעצם נוכחותה "הגופנית" (נוכחותה כמסמן, למשל נימת הדברים) על האופן שבו עלינו להבינה. לשון זו מבקשת מאיתנו להבין דבר מה אחר מזה המצוי ברובד הגלוי. התבנית האירונית נושאת בחובה את ההנחה כי הבנתנו הראשונית לקויה וכי יש בה נקודות עיוורון. היא מבקשת אפוא מאיתנו לקרוא קריאה נוספת, שבסופה תיוולד משמעות  אינטרטקסטואלית חדשה, שמורכבת מן ההנחה המוטעית הראשונית שלנו ומן ההנחה המשנית שתיקנה אותה. כל אירוניה היא אפוא מעין רקופרציה (הבראה) של הסדר,  מציאות ששוקמה (Culler, 1957).

האירוניה היא על כן קריאה כפולה של העולם. יש בה מעין היגיון "שטני" הפורע את שלוותו; היא חושפת אותנו להכרה באי-יציבותה של ההבנה שלנו; היא מערערת את גבולות המשמעות שמייצרת השפה. מצד אחד, האירוניה תוקפת את יציבותו של מושג האמת; מצד שני היא מרחיבה את המושג והופכת אותו לרב-קולי. בסופו של התהליך, העולם מתגלה באופן שונה. הוא מוגדר מחדש כמקום של ריבוי. במובן זה התבנית האירונית דומה לתבנית האלגורית, כפי שהצביע עליה ולטר בנימין (1996). שתי התבניות מפרקות את עולם הדברים הנראים. הן מתארות את המציאות כפער בין הנגלה לסמוי, בין הסופי לאינסופי, בין המסמן לבין המסומן. האירוניה והאלגוריה מאתגרות את המובן הטבעי של הדברים.

שאלת האירוניה מיטיבה לשקף את חילוקי הדעות בתרבות בעניין גבולות השפה. פרשנות מודרניסטית תטען כי האירוניה היא תבנית פיגורטיבית שכוונתה לייצג משמעות הפוכה מזו הנאמרת בגלוי. תפקידה של האירוניה אינו לערפל את המשמעות אלא להציב לה סייג, לקבוע את גבולות ההבנה, בתום הליך השלילה הראשוני. בהתאם לכך מוצע להבחין בין אירוניה סגורה, החותרת למשמעות מוגדרת, לבין אירוניה פתוחה, היוצרת פירוק והתמוססות של המשמעות. האירוניה הסגורה בולמת את הריבוי ומתמקדת במסר חלופי המרחיב את הידע שלנו על העולם (Booth, 1974) (ע"ע פתיחות/ סגירות).

פרשנות פוסטמודרניסטית, הנסמכת על כתביהם של קירקגור (Kierkegaard), ניטשה (Nietzsche) ופול דה מאן (de Man) – חוקר הספרות הבלגי-אמריקאי שהואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים – תטען טענה הפוכה: תפקידה של האירוניה אינה לקָרֵב הבנה; תפקידה הרדיקלי הוא לחשוף אותנו – בלשונו של דה מאן – ל"עיוורון של ההתבוננות" (102-141 :de Man, 1983). על-פי השקפה זו, האירוניה מערערת על ההנחה כי לעולם יש מציאות קבועה. היא גורסת כי בלב המבנה התבוני של השפה יש נקודות עיוורון שהאירוניה מצליחה לחשוף. המהלך האירוני  מערער על עצם היכולת להגיע לידע מוצק או להבנה "חזקה" של מצב העניינים. עלינו להסתפק אפוא ב"ידע רטורי", כלומר ידע המתכוון ליותר מתכלית אחת: המסר מורכב הן מתוכנו הגלוי והן מרצונו המובלע להשפיע ולעצב את עולמו של הנמען. עם זאת, בתהליך שנוצר יש גם יסוד מנחם משום שהוא מעודד אותנו לסלוח לעצמנו על קוצר ידינו לרדת לשורשו של הממשי.

הבנה זו של המציאות היא בראש ובראשונה נחלתו של האמן. עמדתו של זה היא אירונית משום שמעצם טבעו, האמן אינו נותן אמון בעולם. "המרחק האסתטי" שהאמנות יוצרת בינה לבין העולם הוא בעיקרו "מרחק אירוני" (Brooks, 1947). תהליך ההשתלטות של האירוניה על הזירה הספרותית הוא תהליך מדורג. בתקופת הרנסנס האירוניה נחשבה עדיין לתחבולה רטורית צנועה, אולם בתקופה הריאליסטית והרומנטית היא הפכה לעיקרון המכונן את הטקסט הספרותי בתור שכזה. אירוניה מסוג זה בלטה בפילוסופיה של פרידריך הגל וביצירות המופת של ג'ונתן סוויפט (מסעי גוליבר, [1726] 1975), פושקין (יבגני אונייגין, [1833] 1992), גוגול (האף, 1992), פלובר (בובאר ופקושה, [1881] 1997) ותומס מאן (הר הקסמים, [1924] 1955). באופן פחות אינטנסיבי, האירוניה היא נחלתם של שיחים אחרים: נוכל לפגוש אותה בשיח התקשורתי, בשיח הבין-אישי, בשיח החינוכי – ולמעשה בכל מקום שיש בו שיח לשוני.

נוכל כאמור להבחין בין שתי מגמות אירוניות: האחת יוצרת היסט רטורי מן המשמעות הגלויה של הטקסט אל המשמעות הסמויה, שנרמזת בתבנית הרטורית. דוגמה לאירוניה מסוג זה נמצא בדרמה היוונית ובסרטיו של אלפרד היצ'קוק (Hitchcock). בדרמה היוונית האירוניה נובעת מן העובדה כי הדמות אינה מודעת לעיוורון שבמעשיה, ובה בעת הצופה, או המקהלה המייצגת אותו, רומזים להסתכלות האסונית המתקרבת: לפנינו אירוניה דרמטית. אצל היצ'קוק נוצרת סיטואציה דרמטית דומה. זו מבוססת לרוב על פער בין המידע הקיים ברשות הצופה לבין המידע החלקי והמוטה העומד לרשות הדמות. הדמות, שעמה מזדהה לרוב הצופה, אינה מודעת לפורענות המתרגשת עליה. כך נוצר דיסוננס רגשי בתודעתו של הצופה. האחרון, הנשען על מושא הזדהותו (הדמות הראשית), נוכח לדעת כי הביטחון האונטולוגי שנרכש במהלך הצפייה מתערער לנגד עיניו.

המגמה האירונית השנייה היא רדיקלית יותר. היא חורגת מן התבנית הבינארית ידע גלוי/ידע סמוי, ראייה/עיוורון. כעת מדובר באירוניה "פתוחה לאין קץ": אי-אפשר להגיע לפרשנות אמיתית כלשהי של העולם. במקרה כזה האירוניה היא מעין אירוע שאפשר לדמותו למזוודה שתכולתה נשפכת החוצה; מאחורי כל דבר מונח דבר אחר. המשמעות אינה מתגלה על-ידי היפוך פשוט של הרובד הגלוי, הרובד המוטעה. התוצאה היא אירוע ניהיליסטי החורג מן היכולת של השפה להגדיר אותו. בתפיסה זו, האירוניה היא כעין "אנטי-מונח" שאינו ניתן להגדרה; מונח המביס כביכול את עצם השימוש בו (רונאל, 2006: 129-116). האירוניה הסגורה והאירוניה הפתוחה הן שתי צורות של שימוש פואטי ורטורי בשפה. בדרגות שונות של חשיפה, שתיהן תוהות על המוצקות של הנגלה; הן מייצגות את העולם בממד של ערעור הסדר ומשרטטות את המציאות כמשחק אינסופי של אפשרויות. בצד המטאפורה, המטונים והסינקדוכה, האירוניה מעוררת אותנו להסתכל מחדש על העולם.

מקורות

בנימין, ו' 1996: "האלגוריה ומחזה-התוגה", "על היסטוריה והקשר היסטורי", מתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 31-8; 313.

גוגול, נ"ו 1992: "האף", בתוך: סיפורים פטרבורגיים, תרגום: נ' מירסקי, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, עמ' 33- 54

מאן, ת' [1924] 1955: הר הקסמים, תרגום: מ' אבי-שאול, מרחביה: ספרית פועלים.

סוויפט, י' [1726] 1975: מסעי גוליבר, תרגום: מ' מבש"ן, ירושלים ותל אביב: שוקן.

פושקין, א"ס [1833] 1992: יבגני אוניגין, תרגום: א' שלונסקי, תל אביב: ספרית פועלים.

פלובר, ג' [1881] 1997: בובאר ופקושה, תרגום: י' קנז, תל אביב: עם עובד.

רונאל, א' 2006: טיפשות, תרגום: ע' שורר וד"ק לוי, תל אביב: רסלינג. 

Behler, E. 1990: Irony and the Discourse of Modernity, Seattle and London: Univrsity of Washington Press.

Booth, W. C. 1974: A Rhetoric of Irony, Chicago: University of Chicago Press.

Brooks, C . 1947: The Well Wrought Urn, New York: Harcourt, Brace and World.

Culler, J. 1975: Structuralist Poetics: Structuralism, Linguistics and the Study of Literature, Ithaca: Cornell University Press.

de Man , P. 1983: Blindness and Insight: Essays in the Rhetoric of Contemorary Critisism, Minneapolis: University of Minnesota Press.

Kierkegaard, S. [1841] 1965: The Concept of Irony with Constant Reference to Socrates, trans. L. M. Capet, Bloomington: Indiana University Press.

תאור / מקור התמונה:

צילום: פבל וולברג

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×