מדומה-סימבולי-ממשי

Imaginary-Symbolic-Real

from: Fight Club 1999. Director: David Fincher

"הנסיון המאוהב קושר לבלתי-הפרד את הסמלי (האסור, בר-ההבחנה, בר-החשיבה), הדמיוני (מה שהאני מְשַׁווה ברוחו כדי להחזיק מעמד ולהתפתח) והממשי (הבלתי-אפשרי שבו הריגושים שואפים לכול, ואין מי שיתחשב בעובדה שאני חלק ותו לא)".

ז'וליה קריסטבה, סיפורי אהבה, עמ' 13.

"אני תמיד דובר אמת. לא כל האמת, כי אין דרך לבטא אותה בשלמות. לבטאה בשלמות אי אפשר באופן מילולי: המילים חסרות. אבל עדיין מבעד לאי אפשרות זו עצמה – האמת גובלת בממשי".

ז'ק לאקאן, טלוויזיה, עמ' 7.

שלושת מצבי היסוד של הפסיכואנליזה על-פי ז'ק לאקאן (Lacan). שלושת הסְדָרים המכוננים את הסובייקט. הסדר של המדומה מתייחס לשלב שבו הסובייקט חווה את עצמו כאני מפוצל: מצד אחד הוא מפתח הזדהות נרקיסיסטית עם בבואתו שבמראה; מצד אחר הוא חווה את עצמו באופן מנוכר כ"מישהו אחר" המצוי על המסך. סדר זה מזוהה עם התשוקה הסימביוטית אל האם. הסדר הסימבולי מתבטא בחוקי השפה המשקפים את התרבות ואת "חוק האב". גם סדר זה נחווה בממד מפוצל, משום שהלא-מודע מובנה כשפה ומשקף איווי בלתי מסופק הפורץ את גבולות התרבות. הסדר של הממשי מצוי מעבר למשמעות שמייצרת השפה. הוא מתייחס למקום הפיזי העמום שבו הבנה או פרשנות היא בלתי אפשרית.

על-פי לאקאן, חיי הנפש שלנו נשלטים על-ידי שלושה מבנים, מִשלבים או "סדרים":

הסדר של המדומה (The Imaginary Order) נוגע לשלב בהתפתחות (מגיל 6 עד 18 חודשים) שבו האני מגלה את בבואתו במראה עוד לפני שהוא יכול לדבר או לשלוט בגופו. הוא מזהה שזה "הוא", אך גם "לא הוא": זהו אני מפוצל המתנתק מן הסימביוזה שלו לאם. האני חווה את עצמו בממד מפוצל משום שמצד אחד הוא מזדהה באופן נרקיסיסטי עם בבאותו, אך מצד אחר הוא חווה את עצמו כמישהו אחר – הדמות שבמראה, אובייקט מדומה על המסך. זהו שלב המראה (Mirror Stage). הפונקציה של המדומה אצל האדם הבוגר מקבעת את היחסים עם העולם באמצעות מודל של הזדהות נרקיסיסטית עם בני אדם ועם מילים וחפצים (ע"ע אובייקט a קטנה)

הסדר הסימבולי (The Symbolic Order) מגדיר את ההסכמות התרבותיות ומתגלם בשפה. חוקי השפה נותנים ביטוי לסדר התרבותי ולסמכות האבהית השולטת בו. הלא-מודע מופיע באמצעות השפה ובתוכה, ולכן כל שימוש בה משקף אותו, אך בו בזמן פועל לדיכויו. במילים אחרות, הסדר הסימבולי משקף את ניסיונותיה של השפה לתת ביטוי לאיווי שבלא-מודע, אך גם לבלום את סיפוקו. וכך, החוק (האבהי, הרציונלי) נחווה כאיווי לא-מודע (לא רציונלי), והסובייקט, המשתקף בשפה, חווה את קיומו כאני לא מסופק, כאחר. עצם קיומו של הסובייקט נחשף בתוך השרשרת הנעה של המסמנים, כלומר בתוך השרשרת הנעה של האיווי (Ducrot and Todorov, 1979). קיומו זה של הסובייקט מתגלה בתוך השפה באמצעות הדיבור והכתיבה. השפה אמנם נותנת ביטוי לכוונותיו של הדובר, אך היא גם מדברת בקול משלה: "הדיבור מדבר", כלומר נותן ביטוי לתהליך הלא-מודע. תהליך זה הוא תוצאת המתח בין כוונותיו המודעות של הדובר (המתנסחות באמצעות הממד הסימבולי של השפה) לבין הממד הליבידינלי שלה, החורג מכוונות אלה (Lacan, [1966] 1977). אפשר אפוא לומר כי באמצעות הסדר הסימבולי נקלט הסובייקט בתוך החוק ומשתלב בשיטה חברתית ומוסרית. בצד זאת, החוק הוא שמציב את הסובייקט בעמדה מתמדת של הדחקה ודיכוי (Repression) שתובעת ממנו התרבות (על כך כבר עמד בהרחבה פרויד בתרבות ללא נחת, [1930] 2000). הפרקטיקה הפסיכואנליטית עובדת דרך הסדר הסימבולי כדי להתגבר על העמדה הסובייקטיבית של המטופל השרוי בספֵרה האשלייתית של המדומה (ע"ע אי-נחת בתרבות ; אחר גדול).

ראוי להשוות בין מנגנון הפעולה של המדומה לבין זה של הסימבולי. הסדר של המדומה מציג את הסובייקט בממד המפוצל שלו. בשלב זה הסובייקט ניצב בין עצמיותו לבין הדימוי הנרקיסיסטי של תשוקתו, המשתקף במבטו של האחר שבמראה; האני חווה תחושה של עונג מוקצן המזוהה עם הממד הנשי והאמהי. החוויה כולה מצויה בתוך הספרה של הלא-מודע. לעומת זאת, הסדר הסימבולי, המופיע בתוך השפה, מאפשר התנסות מודעת בדיכוי המצוי במישור הלא-מודע; עצם השימוש בשפה חושף באופן דיאלקטי את המתח שבין מודע ללא-מודע. לכן ניתן לומר כי הסדר הסימבולי שולט גם בסדר של המדומה (אוונס, [1996] 2005: 86 ; Lacan, 1977: 1-7).

הסדר של הממשי (The Order of the Real) מתייחס למקום שהוא מעבר לממד הסימבולי שמייצרת השפה. המדובר במעין שיירים הנושרים דרך ה"חור" שנפער ברשת של השפה. זהו היסוד הליבידינלי, הטרום-לשוני, המציין את התשוקה הלא מאורגנת, הכאוטית. הממד של הממשי נולד אפוא במישור של המדומה, ואולם הוא מופיע כחוויה שהיא מעבר לו; מעבר למראות ולדימויים המאפיינים אותו. הממשי נחווה כמציאות פיזית בלתי ניתנת לתיאור. זהו "הבלתי אפשרי" (The Impossible). בניגוד להבחנה בין מסמנים, שמייצר הסדר הסימבולי, הממשי מגלה התנגדות למיון או לניסוח כלשהו. ברמה הקלינית, זהו המקום החומרי שבו מתמקמות החרדה, ההלוצינציה, הטראומה (ע"ע אבג'קט).

הסדר של הממשי מצוי מעבר לשרשת המסמנים המייצרים את הסדר הסימבולי. הממשי הוא ההיעדר (Lack, Manque). לדוגמה, היעדרו ומותו של אדם אהוב מייצרים את ה"חור" שבתוך הממשות (ע"ע מלנכוליה). הממשי הוא אפוא אי-סדר המסתתר מאחורי הסדר הסימבולי של השפה. סלבוי ז'יז'ק (Žižek) מגדיר את הממשי כמשהו שאינו ניתן להנגדה, ובכך מצוי מעבר לסדר הבינארי המתגלה במישור הסימבולי ובמישור של המדומה (Žižek, 1989): הממשי מצוי מעבר לניגוד הבינארי בין האני לבין בבואת האני שבמראה. זוהי התגשמות של נגטיביות באופן פוזיטיבי: ההיעדר אינו קיים בממשי (Lacan, 1998). הממשי אינו בחוץ ואינו בפנים. הוא ידוע ובלתי ידוע כאחד. הוא נחווה מחוץ לקטגוריות המוכרות (ע"ע כורה).

בתרבות ימינו נחווית התשוקה לממשי כמעין ערגה ליבידינלית מוקצנת המופעלת על-ידי עקרון העונג. התענגות זו, שהיא מעבר לטוב ולרוע, נותנת ביטוי למצב קיצון. זהו הממשי. לפנינו חוויה פורצת גבולות שבה באים לידי ביטוי יצרי המוות. התנסות זו כאילו טוענת: "המוות אינו יכול לי; אתענג עד אין-קץ; אתענג גם לאחר מותי". תבנית זו של עונג נטמעת בתרבות הפופולרית והופכת לחלק בלתי נפרד מן החוויה התקשורתית של היומיום: תרבות האקסטרים לסוגיה, תוכניות ריאליטי, ייצוגי האסון בקולנוע ובטלוויזיה (ע"ע שׁוֹקְמֶנְטָרִי, טלוויזיית הלם) – כל אלה הן דוגמאות ל"תשוקה אל הממשי" בחיי היומיום. המציאות מתקלפת כביכול ממהותה, ונותרת רק כמראית עין חיצונית, כמוסכמה אסתטית המוכרת לציבור: "סדרות שלמות של מוצרים שנשללה מהם התכונה המזיקה הגלומה בהם: קפה נטול קפאין, שמנת נטולת שומן, בירה נטולת אלכוהול […] מלחמה בלא נפגעים […]" (ז'יז'ק, 2002: 18). כך מוכלת הפנטזיה על אודות הממשי בשגרה הריאליסטית.

לסיכום, אפשר לומר כי שלושת הסדרים של לאקאן מכוננים מבנים שונים של אני/אחר. סדרים אלה מהווים גם שלבים בהתפתחות, מן השלב המדומיין והאשלייתי של הנרקיסיזם הילדותי (שלב המראה) אל הסדר הסימבולי של השפה החברתית הבוגרת, וממנו אל אי-הסדר של הממשי, המנוגד למדומה ומצוי מעבר לסימבולי. בסופו של דבר, שלושת הסדרים פועלים במקביל; הם מפרקים את הסובייקט מן האוטונומיה שלו, מציירים אותו כאני המתקיים בו-זמנית גם כ"מישהו אחר". סובייקט מפוצל זה, שעבר הליך של סכיזופרניה תרבותית (ג'יימסון, [1984] 2002), משפיע על עיצוב פניה של התרבות הפוסטמודרנית.

 

מקורות

אוונס, ד' [1996] 2005: מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, תרגום: ד' אילון, תל אביב: רסלינג.

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.

גלדמן, מ' 1998: ספרות ופסיכואנליזה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 94-79.

ז'יז'ק, ס' 2002: ברוכים הבאים למדבר של הממשי, חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים, תרגום: ר' מרקס, תל אביב: רסלינג, עמ' 40-13.

לאקאן, ז' [1974] 1992: טלוויזיה, תרגום: ב"צ בן-משה, כפר סבא: חנות הספרים.

פרויד, ז'  [1930] 1968: "תרבות בלא נחת", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי, תרגום: א' בר,  תל אביב: דביר, עמ' 184-118.  

— [1930] 2000: "תרבות בלא נחת", בתוך: התרבות והדת, תרגום: י' גוטשלק,  תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 145-75.  

 

קריסטבה, ז' [1983] 2006: סיפורי אהבה, תרגום: מ' בן-נפתלי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 24-9. 

Ducrot, O. and Todorov, T. 1979: Encyclopedic Dictionary of the Language, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

Hogan, P C, and Pandit, L. (eds.) 1990: Criticism and Lacan, Essays and Dialogue on Language, Structure, and the Unconscious, Athens: University of Georgia Press, pp. 3-30.

Felman, S. 1987: Jacques Lacan and the Adventure of Insight, Cambridge, MA: The MIT Press, Harvard University Press.

Lacan, J. [1966] 1977: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co., pp. 1-7, 30-113, 146-178.

Lemaire, A. 1970: "Preface", in: Jacques Lacan, trans. D. Macey, London: Routledge and Kegan Paul.

Žižek, S. 1989: The Sublime Object of Ideology, London: Verso.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

from: Fight Club 1999. Director: David Fincher

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×