איקונולוגיה

Iconology

איקונולוגיה

"ואכן, כושר החשיבה חושב על הצורות באמצעות דימויים, ומה שראוי לרודפו ולהירתע ממנו, מוגדר על-פיהם".

אריסטו, על הנפש, ספר ג', פרק ז', עמ' 66.

מדע האיקונולוגיה עוסק בחקר איקונות (Icones) – היסודות התמוניים של הסימן. האיקונולוגיה מתבוננת באופן שבו תמונות יוצרות משמעות והופכות בתוך כך להיות פרשנות של העולם. במובן המצומצם, האיקונולוגיה עוסקת בחקר התמונות ובחקר יצירות האמנות. במובן הרחב, היא עוסקת בשאלת הדמיון בין מושגים לבין העולם (יוונית:Eikon – Likness). במישור זה, האיקונולוגיה עוסקת באדם כבורא דימויים וכנברא בצלמם. האיקונוגרפיה פירושה כתיבה באמצעות תמונות. היא מעין שפה משנית של האיקונולוגיה: עניינה זיהוי מרכיבי התמונות ונושאיהן. האיקונולוגיה, לעומת זאת, עוסקת בפרשנות ובחקר המשמעות של תמונות.

איקונות יכולות להופיע כדימויים "גבוהים" – האדם שנברא בצלם אלוהים (תמונת האל) או כדימויים "נמוכים", כפי שהם מופיעים בפרסומת, בפולחן של אלילים, גיבורי תרבות, סלבריטאים או כוכבים נערצים. במקרה כזה, התואר איקונה, או "אייקון תרבותי", הוא צירוף מקובל לתיאור דמות פופולרית ונערצת שתכונותיה מזוהות לחלוטין עם הופעתה החזותית.

שתי תיאוריות עומדות במוקד הדיון. התיאוריה של ארווין פנופסקי (Panofsky, 1970) גורסת כי מדע האיקונולוגיה תר אחר המשמעויות הכלליות של האמנות. גישתו מציעה למעשה הרמנויטיקה חזותית. האיקונולוגיה היא חקר האומה, התקופה, המעמד, הדת או האמונה הפילוסופית. ממדים אלה נחשפים באמצעות האמנות. האיקונולוגיה מציגה אפוא את ההיסטוריה כפי שהיא מגולמת ביסודותיה החזותיים. פרשנים ביקרו עמדה זו בטענה שהיא מנטרלת את יצירת האמנות האוטונומית וכן נמנעת מלתאר את האופן הייחודי שבו יוצרת תמונה את משמעותה.

הגישה האחרת, זו של וו ג'י מיטשל (Michell, 1986), תופסת את המרכיב התמוני, הדימויי (image), כחלק בלתי נפרד מהעולם הקונספטואלי, עולם הלוגוס המערבי. מיטשל קושר את המילה היוונית Eikon (דמיון בין המייצג למיוצג) למילה Idea. המילה Idea מתקשרת מבחינה אטימולוגית למילה Eidos, שפירושה, בין היתר, "המובן", "הנראה", "הקונספטואלי". מילה זו משמשת להבחנה בין סוגים ומינים והיא נוגעת לדמיון במובן האנליטי, המדעי. ואולם על מושג הדומות או הדמיון ניתן לחשוב גם אחרת: המילה Idea מתקשרת גם לפועל Eidelon ("לראות"), אך ראייה זו אינה מתייחסת לדמיון האנליטי, כי אם לדמיון פיזי בין המייצג למיוצג, בין המסמן למסומן. זוהי אפוא הצורה החושנית של הידיעה/ראייה.

לאחר שהתברר הממד הכפול של האייקון (במישור הדמיון הקונספטואלי ובמישור הדמיון החושני), נשאלת השאלה מהו הדבר שמגדיר את הדימוי. מיטשל דוחה את האפשרות להגדרה מהותנית ומעדיף במקומה הגדרה פרגמטית, מבית מדרשו של לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein). "משחק הלשון" של הדומות (או משחק הדימוי) מקבל את מובנו באמצעות המשפחות השונות של השימושים המעשיים והאידאולוגיים שלו. הדימוי, אם כן, אינו סוג של סימן כי אם סדר מסוים שבו אנו מארגנים את העולם (תפיסה זו מקבילה לעמדותיו של פוקו בהמילים והדברים (Foucault, [1966] 1970). הדימוי מתאפיין בסוגים שונים של דומות (Similitude).  למשל, דימוי מנטלי מובן על-ידי אופן השימוש בו בשיח הפסיכולוגי; דימוי חזותי מובן על-ידי השימוש בו במסגרת השיח האופטי; הדימוי המילולי (ורבלי) מובן במסגרת השיח העוסק בדומות (Likness) וכן הלאה. בקצרה: אין דימויים נקיים מהשפעה של סביבה קודמת או מייצוג בתוכה.

עמדה זו תופסת את התמוניות בהקשר של המערכת האידאולוגית שעיצבה אותה. הדימוי הוא אפוא תמיד פיגורטיבי. זוהי פיגורה של חשיבה, ולא זהות רעיונית. אין לנו יכולת להבין את הדומות אלא כשרשרת אינסופית של הסימון (Signification) או של המִשמוע, מבלי שנוכל להגיע לחוף המבטחים של המשמעות (Meaning). האייקונים הם אפוא מסמנים צפים, תלויי סימון קודם; אפשרות זו מחדדת את הדילמה הכללית שבה עוסקת תורת האייקונים: האם הדימוי הוא זיהוי "מופשט" (פנימי, מהותי) של דומות, או שמא הוא "דימוי מוחצן", השייך בעצם לתמונת העולם המצויה במערכת הדימוי.

בעייתיות זו מקרינה על מושגי מפתח כגון "טבע" ו"מציאות". מתברר כי אלה מהווים חלק בלתי נפרד מההשקפה האיקונולוגית בכל תקופה שהיא. בשלב מסוים (לדוגמה, עם המצאת הצילום) אנו תופסים את "האמיתי" במושגים של "מה שהמכונה יכולה לעשות עבורנו" (ibid: 27, 38), כלומר שיטת הייצוג הנוהגת בטכנולוגיית הצילום מהווה מסגרת לגיטימית ומחייבת להגדרת הדמיון האמיתי בין הדברים: "הטבעיות" כפופה אפוא ל"תיאור באמצעות מכונות". לעומת זאת, במאה ה-15 נחשב לטבעי כל מה שהמצאת הפרספקטיבה בציור (על-ידי אלברטי, בשנת 1435) הורתה לנו לחשוב: הפרספקטיבה (המלאכותית) הוכנסה לממד "הטבעי" של הדימוי וכדומה.

בדומה לעמדתו של פייראבנד (Feyerabend, 1978: 92, 101), גם מיטשל גורס כי המדע אינו פועל באמצעות הצעת היפותזות ואחר-כך באמצעות קבלתן או דחייתן לנוכח העובדות הניטרליות. זהו הליך פוליטי ביסודו, שבו ה"עובדות" מקבלות את הלגיטימיות שלהן מתוך מודל מסוים של העולם, אופן מסוים של ראייה שהופך אותן לקבילות ול"טבעיות". מודל זה הוא האייקון שבאמצעותו אנו קוראים את הדמיון בין הסימנים שמרכיבים את התיאוריה לבין העולם שהם מייצגים (ע"ע נטורליזיציה ; פרדיגמה).

לבסוף, לא תיתכן פעולה של הדמיון שאינה תלוית מטרה (purposive); העין המבחינה לכאורה בדמיון היא "עיוורת", היא זקוקה לכִוונון (tuning) כדי לראות (לדעת) (ע"ע מבט). האיקונולוגיה מציגה אפוא מבט כללי על האופנים תלויי ההקשר שבהם נקבע הדמיון בין הסימן לבין סדר מסוים של העולם. דמיון איקונולוגי הוא תמיד דמיון מיד שנייה, המייצג בסופו של דבר אופן ראייה קונספטואלי או אידאולוגי על אודות העולם. ועוד: הדימוי הוא סימן שמעמיד פנים שאיננו סימן. ואולם היות שהדימוי הוא סימן תלוי רקע היסטורי, אפשר לדבר על ההיסטוריה המשתנה (בהתאם לאידאולוגיות המשתנות) של אופני קיומו וכן על ההיסטוריה של הפרשנויות שהוא מציע.

ראינו כי האייקונים רוכשים את משמעותם הסמלית על-ידי הפיכתם למסמנים תרבותיים- תקשורתיים בני זיהוי. יותר מאשר בכל מקום אחר, בולט הדבר בתרבות הפופולרית; שם נחשפת פעולתו של המנגנון האיקונולוגי במלוא העוצמה. ככלל, אפשר לומר כי תרבות ההווה מצטיינת בהבלטת יתר של הממד החזותי שלה  – כך הדבר בטלוויזיה, באינטרנט, בפרסומת, באופנה, בפולחן המפורסמים וכיוצא בזה. יותר מכך, ישנו זיהוי הולך ומעמיק בין אירועים לבין תמונת האירועים, בין רעיונות של אנשים לבין הופעתם הגופנית, האיקונולוגית, המקובעת בזיכרון החזותי הציבורי (ע"ע תקשורת חזותית).

נוכל להדגים עיצוב פופולרי של אייקון באמצעות דיון ביצירתו של הסופר איאן פלמינג (Fleming), יוצרו של האייקון הספרותי "ג'יימס בונד", ושל הדמות הקולנועית המיתית שנבנתה על בסיסה. דמות זו, שמככבת בקולנוע הפופולרי מאמצע שנות השישים ועד לימינו, מצטיינת בעיצוב איקונולוגי קפדני: חליפה אלגנטית, עניבה, תסרוקת גברית שלעולם אינה נפגמת, מכונת קרב משומנת היטב שהיא צירוף מנצח המורכב מחרבו של לנסלוט (מאבירי "השולחן העגול") ומטכנולוגיות מתקדמות. עולם המחוות של בונד, ההומור האנגלי שלו, יכולתו לבצע משימות בלתי אפשריות – כל אלה מוסיפים לסוד קסמו. הפופולריות שלו, על-פי תזה זו, היא הבניה מושלמת של סיפור בנוסח הרומנסה של ימי הביניים (צירוף של ריאליזם ומטא-ריאליזם) ותכונות איקונולוגיות של גיבור אל-אנושי, החוזרות כמעט בכל סרטיו: "תקיף את עצמך ביצורים אנושיים, ג'יימס יקירי" – אומר לו מאטיס, דמות מן הרומן קזינו רויאל (פלמינג, [1953] 2007) – "אך אל תאכזב אותי ותהפוך לאנושי בעצמך. אנו עלולים להפסיד אז מכונה נפלאה כל-כך". האיקונולוגיה של המכונה שאין לעמוד בפניה היא נשקו הסודי של בונד, מרכיב מרכזי ביוקרה המיתית שצבר (ע"ע סייבורג). מכונה פלאית זו מתרגמת את עצמה ל"מכונת הסימנים" היעילה של פלמינג, הפועלת היטב הן על מעריצים נאיביים והן על שוחרי סמיוטיקה מובהקים (Eco, 1983: 93-117). "יוקרה סמיוטית" זו אינה פגה גם כשמדובר בג'יימס בונד החתרני נוסח דניאל קרייג – השחקן שמגלם את הגיבור בסרט קזינו רויאל (מרטין קמפבל, 2006). גם אם מדובר בהתייחסות ביקורתית שנונה, התוצאה האירונית מוסיפה ממד נוסף למדורת הקסם. המיתוס האיקונוגרפי בחזותו הרעננה והמעודכנת עדיין ממשיך לבעוט.

מקורות

אריסטו, 1989: על הנפש, תרגום: מ' לוז, תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד.

פלמינג, א' [1953] 2007: קזינו רויאל, תרגום: י' כ"ץ, תל אביב: ידיעות ספרים.

פנופסקי, א' 1976: "איקונוגרפיה ואיקונולוגיה – הקדמה", בתוך: עמישי-מייזליש, ז' (עורך), מבוא כללי לתולדות האמנות, ירושלים: אקדמון.

Eco, U. 1983: "Narrative Structure in Fleming", in: Most, G. W. and Stowe, W. W. (eds.), Poetics of Murder, Detective Fiction and Literary Theory, San Diego, New York, London: Harcourt Brace Jovanovich, pp. 93-117.

Feyerabend, P. 1975: Against Method: Outline for an Anarchistic Theory of Knowledge, London, New: Left Books.

Foucault, M. [1966] 1970: The Order of Things: An Archaeology of the Human Sciences, New York: Pantheon Press.

Mitchell, W. J. T. 1986: Iconology: Image, Text, Ideology, Chicago & London: The University of Chicago Press.

— 1994: "The Pictoral Turn", in: Picture Theory, Chicago and London: Chicago University Press.

Panofsky, E. 1939: Studies in Iconology, Oxford: Oxford University Press.

— 1970: Meaning in Visual Art, New York: Garden City.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×