הוליזם

Holism

source: unknown

הטענה כי כוח ההסבר של השלם בתוך שיטת חשיבה מסוימת שווה לחלקים המרכיבים אותה או גדול מהם. המונח מגדיר שיטות חשיבה בתחומים מגוונים, ובהם פילוסופיה של הביולוגיה, פסיכולוגיה, חינוך, רפואה ואקולוגיה, פילוסופיה, תרבות פופולרית ועוד. על פי הטיעון ההוליסטי, לשלם יש תכונות מסוימות החסרות בחלקים; תכונות השלם אינן ניתנות להגדרה באמצעות תכונות החלקים. ההוליזם הפילוסופי מזוהה עם תיאוריה הֶקשרית של האמת, אשר לה טוענים פילוסופים כגון קווין (Quine), ועם המסורת ההרמנויטית המזוהה עם עבודותיהם של שליירמכר (Schleiermacher), היידגר (Heidegger) וגאדאמר (Gadamer). על-פי השקפה זו, אי-אפשר לייחס משמעות או לפרש מציאות בלי להביא בחשבון את ההקשר הכללי, את ה"אופק" שפרשנות מסוימת מכוונת אליו. במובן אחר, הוליזם הוא פרקטיקה בתרבות הפנאי ובתרבות הפופולרית, חלק בלתי נפרד מן הפולחנים הרווחים בעידן החדש.

המונח "הוליזם" עשוי להישמע טריוויאלי לאוזנו של אדם בן ימינו, האמון על הגישה ה"אלטרנטיבית" של הניו אייג', אולם הוא רדיקלי בשני מובנים: (א) ההנחה כי אי-אפשר להסיק מסקנות על מצבים מורכבים באמצעות חיבור בין החוקים הנוהגים במצבים פשוטים יותר; (ב) ההנחה כי כל המרכיבים המשתתפים במערכת שרויים בתנועה ויוצרים אינטראקציה מתמדת בינם לבין עצמם. משום כך אי-אפשר לערוך בהם דדוקציה ולהקיש מן המכלול אל הפרטים. תפיסה זו ידועה בפילוסופיה של הביולוגיה בשם ויטליזם (vitalism). בתחום הפסיכולוגיה היא קרובה לתיאוריית הגשטאלט. בתחום האמונה הפופולרית היא קרובה לפרקטיקה הקרויה סינרגיה.

הסוציולוגיה הפוזיטיביסטית דוחה את התפיסה ההוליסטית, בטענה שאין הוכחות אמפיריות להנחה שערכו של השלם גדול מתכונות חלקיו ומן היחסים ביניהם. אולם מנקודת המבט של הפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית, המטילה ספק בארגון הרציונלי של השפה ושל הידע, יש למונח חשיבות מתודולוגית, משום שהוא חושף את גבולות הידע ואת "נקודות העיוורון" שבשוליו.

בפילוסופיה של הלשון התפתחה ההנחה כי השפה היא מעין "רשת של אמונות" (web of belief): האמונות שאנו מחזיקים בהן אחוזות זו בזו עד כדי כך שהן מקבלות מובן שונה כל אימת שהן מופיעות בהקשר לנושא מסוים (ע"ע קונטקסטואליזם). המשמעויות של המונחים השונים קשורות בינן לבין עצמן בתוך השפה, עד שכל שינוי במשמעות של אחד המונחים עשוי לחולל שינוי במשמעות של מונח אחר. במילים אחרות, שינוי באמונות פירושו גם שינוי במשמעויות שאנו מייחסים למונחים.

ואכן, הגישה ההוליסטית בפילוסופיה מפרשת בצורה שונה את המושג משמעות. פרשנות זו חורגת מן המסורת המטאפיזית מאפלטון ועד הוסרל (Husserl). לדעת היידגר (1999), המטאפיזיקה המערבית נכשלה בתפקידה משום שלא השכילה לפענח ולחשוף את המציאות באמצעות השפה, ותחת זאת ניסתה, ללא הצלחה, להבין את העולם באמצעות תיאוריות של ידע. יש לחזור אפוא למקורות ההוליסטיים של השפה ולחפש בהם את המענה לפליאה שאוחזת בנו מול הטבע (ע"ע היות שם). תפיסה זו קושרת בין הוליזם להרמנויטיקה ורואה בה את המפתח לגילוי נאות של העולם (Ricoeur, 1981; Gadamer, 1975).

מתנגדיה של המסורת ההוליסטית בפילוסופיה הצביעו על יסודות של רלטיביזם תרבותי ורלטיביזם אונטולוגי המצויים בבסיסה: בהינתן שערך האמת של טיעונים מבודדים תלוי בפונקציה שלהם בתוך הקשרים רחבים, ובהינתן כי את ערכי האמת יש לבחון ביחס לאמיתות המקודשות של זמנם, התוצאה היא כי אי-אפשר לבקר ערכי אמת אלה משום שהם פרי הקונצנסוס התרבותי בזמן מסוים. מאמרו של קווין (Quine) "שתי דוגמות לאמפיריציזם" מנסה להשיב לטענות אלה (קווין, [1953] 2001). נתבונן תחילה בטענותיו של הפוזיטיביסט הלוגי ברטרנד ראסל (Russel) ואחר-כך נבחן את תגובתו של קווין. ראסל טוען כי: (א) משמעות של טיעון נקבעת על-פי תנאי האמת שלו; (ב) תנאים אלה אפשר להגדיר באמצעות זיהוי המרכיבים הבסיסיים של המשפט. אולם על-פי קווין, תנאי חקירה אוניברסליים אלה אינם מן האפשר, משום שהידע, כפי ניסוחו, הוא "מעשה ידי אדם". בעולם אנושי זה עלינו ללכת כל הדרך מן האמת האנליטית שאינה מותנית בניסיון אל האמת האמפירית. יוצא אפוא כי שום הנחה אינה חסינה מפני חוק השינויים שאותם אנו מוכנים לבצע כדי לשמר אמת או תיאוריה כוללת שבה אנו מאמינים. לדוגמה, אנו מוכנים לבחון מחדש את עקרון "האמצע הבלתי אפשרי" (כל דבר יכול להיות רק הוא עצמו או ניגודו) כדי לקבל הנחה חדשה (ייתכן כי דבר יהיה הוא עצמו וגם משהו אחר), ובלבד שזו תעזור למשל להסביר את ההתנהגות הדואלית של החומר בתורת הקוונטים (החומר נוהג הן כחלקיק והן כגל).

אם נתייחס ברצינות להנחותיו של קווין, נהיה רשאים להגיע לעמדה שלפיה כל האמיתות תלויות הקשר תיאורטי כולל, וההקשר הרלוונטי בעניין זה הוא הקשר תרבותי. הבחירה בין יש אמיתי לבין יש מדומה מתבצעת אם כן על בסיס פרגמטי מובהק. גישה זו, שהובילה לרלטיביזם תרבותי מרחיק לכת, השפיעה על התפתחותן של דיסציפלינות שונות כגון לימודי תרבות, סוציולוגיה של הידע וביקורת הספרות, ובהכללה – על כל מדעי האדם. אפשר על כן למתוח קווי הקבלה בין הפילוסופיה ההוליסטית של קווין לתפיסת הפרדיגמה אצל קון ([1962] 2005) או למושג משחקי לשון אצל ויטגנשטיין. משותפת להוגים אלה ההנחה כי הפילוסופיה עוסקת ב"צורות של חיים" המושפעות מההיסטוריה ומהתרבות, וכי אין היא עוסקת רק במבנים לוגיים הניתנים לחשיפה אנליטית בלבד. גישה זו מצאה לה הדים בתחומים נוספים כגון ביקורת הספרות, למשל בגישות הדוחות את הביקורת הפורמליסטית ואת "הביקורת החדשה" ומעדיפות התבוננות הרמנויטית מרחיבה כגון זו של א"א ריצ'רדס (Richards, 1938), גאדאמר (Gadamer, 1975), ריקר (Ricoeur, 1981) ועוד.

השפעה הוליסטית נוספת קיימת בתחום התיאוריה החברתית. דוגמה לכך היא טענתו של פיטר וינץ' כי אי-אפשר כלל לבקר שיטות של אמונה אלא אם כן נוקטים עמדה של התבוננות מחוץ להנחות היסוד של שיטות אלה (Winch, 1958). נוסף על כך מתקיים דמיון כללי בין הנחות הוליסטיות לזרמים ספקניים בתרבות, כגון הדקונסטרוקציה נוסח דרידה, הפוסטמודרניזם נוסח ריצ'רד רורטי (Rorty, 1991) ועוד.

לצד יתרונותיה של השיטה ההוליסטית המעגנת את הידע שלנו בתוך "עולם החיים" (ולא רק בתוך עולם הצורות של השפה), בלטו גם חסרונותיה. הגדול שבהם הוא כאמור אי-היכולת לבסס ביקורת על יסוד ההנחות ההוליסטיות: כל ביקורת, שהיא תלוית הקשר אידאולוגי, היא ביקורת שכנפיה קוצצו מלכתחילה, משום שכוחה לא עומד לה אם אנו מציבים אותה בתוך מעגל הנחות שונה, שאינו עולה בקנה אחד עם הנחותיה שלה ולכן משתק את פעולתה.

אולם על אף מגבלותיה, התפיסה ההוליסטית זוכה לפריחה בימינו משום שהיא עולה בקנה אחד עם כמה מהנחות היסוד המאפיינות את העידן: הביקורת על השכלתנות המדעית והנטייה לרוחניות ולבינתחומיות. משום כך נוכל למצוא פרקטיקות הוליסטיות בתחומים מגוונים מאוד: הגוף האנושי, החינוך, הציוויליזציה, הרפואה ועוד. כל הפרקטיקות הללו מבקשות להימנע מגישה רדוקציוניסטית, השולפת רכיב זה או אחר לצורך כלשהו ומגדירה באמצעותו את המכלול. רפואה הוליסטית, למשל, אינה מבחינה בין גוף לנפש ובין מבנה לפונקציה. ההתייחסות לגוף היא כאל שלם שיש לטפל בו, ולא בחלק ממנו שהנו חולה כביכול. כאשר מתגלה מחלה באף או באוזן, יש לטפל בגוף כולו ולא באיבר הבודד. חינוך הוליסטי מתקשר לתוכניות לימודים בינתחומיות, לטיפול באמנויות, לפסיכודרמה, למודעות אקולוגית. פרקטיקות אלה הפכו את ההוליזם לרכיב מרכזי בדת הפופולרית של העידן החדש.

מקורות

היידגר, מ' 1999: מאמרים: הישות בדרך, תרגום: א' טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאים.

קווין, וו"א [1953] 2001: "שתי דוגמות לאמפיריציזם", תרגום: ע' בילצקי וע' מטר,  מטפורה 5, עמ' 55-41.

קון, ת"ס [1962] 2005: המבנה של מהפכות מדעיות, תרגום: י' מלצר, תל אביב: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות ספרי חמד.

Gadamer, H. G. 1975: Truth and Method, tran. G. Barden and J. Cumming, London: sheed & Ward.

Richards, L. A. 1938: Interpretation in Teaching, New York: Harcourt Brace.

Ricoeur, P. 1981: Hermeneutics and the Human Sciences, tran. and ed. J. B. Thompson, Cambridge: Cambridge University Press.

Rorty, R. 1991: Objectivity, Relativism and Truth: Philosophical Papers, Cambridge: Cambridge University Press.

Winch, P. 1958: The Idea of Social Science and its Relation to Philosophy, London, Routledge & Kegan Paul. 

תאור / מקור התמונה:

source: unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×