רכילות

הרכילות מקורה בצורך אנושי בסיסי. כפרקטיקה חברתית היא מספקת ביטוי לערכיה המוסריים של החברה ועונה על השאלה מהי התנהגות סוטה או בלתי נסבלת; הפרט נעזר אז ברכילות כדי להגדיר את עצמו על דרך השלילה: אני שמח לא להיות במקומו של מושא הרכילות. ואולם בימינו, בסיוע אמצעי התקשורת, הפכה הרכילות לגורם משמעותי בהבניית המציאות החברתית. מדורי רכילות בעיתונים הפכו לז'אנר בפני עצמו. תכנים רכילותיים המוצגים בעקיפין באמצעי התקשורת השונים, בעיקר באינטרנט ובטלוויזיה, הפכו את הרכילות לתופעה נפוצה ונחשקת המלווה את שגרת היומיום (בן-זאב ובן-זאב, 1993; Walls, 2000).

הרכילות משמשת להעברת מידע ולמניפולציה של מידע, אך היא גם אסטרטגיה לקידום מטרותיהם של יחידים ושל קבוצות, הנעזרים לשם כך באמצעים תקשורתיים. בדומה לשמועה ולאגדה אורבנית, הרכילות היא צורה מתוחכמת וממודרת של שימוש בכוח לכפיית עמדות שהמרכל מעוניין בהן. הופעתם האקראית כביכול של נציגי הממסד (הפוליטי, הכלכלי, התרבותי) בטורי הרכילות, במקומונים ובשאר אמצעי התקשורת, מאפשרת להם להנכיח את עצמם במקומות שבהם מתמקד הלהט הציבורי. נציגי השלטון מפיקים מכך רווח ברור, בין שהדיווח מחניף ובין שהוא קטלני.

הרכילות היא יסוד נפוץ בתרבות בת זמננו; היא חלק מהרפרטואר האקספרסיבי והקומוניקטיבי של הקהילה. במובן זה, השיח הרכילותי אינו נתפס בהכרח כגורם שלילי. נהפוך הוא: הז'אנר מבטא נקודות מבט אלטרנטיביות ומבליט את חשיבותו של הנראה (ע"ע חברת הראווה). הרכילות הופכת לעתים לדיבור שיש בו ביקורת על מושאיו. במקרה זה היא מתגלה כמכשיר רדיקלי שעניינו חשיפה דמוקרטית של סודות ושקרים; מכשיר אגרסיבי אך הכרחי שנועד למזער את שליטת המפורסמים, הסלבריטאים, הכוכבים והפוליטיקאים בחיים הציבוריים. לצד זאת, הרכילות היא מנגנון כוח, מגדל תצפית יודע כול (פנאופטיקון), השולט באמצעות המבט הבולש בגופם של בני האדם, ובייחוד בשימושים הלא-נורמטיביים שהם עושים בגופם או בכספם (פוקו, 1996).

עלייתו של הרכלן למעמד של גיבור תרבות וצמיחתו של הסלבריטי ככוכב טורי הרכילות ממחישות עד כמה קנתה לה הרכילות אחיזה והשפעה במקומותינו. השפעה זו עשויה להיות ישירה (רכילות כמידע מוטה) או עקיפה; לעתים היא מושגת על-ידי שלילת עצמה. מנגנון הרכילות מגיע לפרדוקסים מעוררי השתאות. כך, למשל, הנוהג של סלבריטאים ושל פוליטיקאים להכחיש רכילות בטריקת טלפון או בסירוב להגיב, הוא כשלעצמו אירוע רכילותי, מתכון בטוח לכניסה לטור האלמוות בדלת האחורית. הריטואל של הכאת צלמי פפראצי מייצג תבנית דומה: צילום ההכאה עצמו יופיע בעיתון בהבלטה. אסטרטגיה זו קרובה ברוחה למושג "פסידו-אירוע", בהגדרתו של דניאל בורסטין (Boorstin, [1961] 1992) (ע"ע אירוע מדיה).

התרבות היא במהותה פרקטיקה אפופת סודות. יסוד זה בולט על אחת כמה וכמה בתרבות ההמונים שבה הסוד הופך לסנסציה ולסחורה תקשורתית חמה וזולה (צפרוני, 1988). הדבר נכון בסביבה כפרית, ונכון עוד יותר ביחס להמונים המצטופפים בנופים עירוניים עכשוויים (Bok, 1983). עם זאת, אופייה של הרכילות משתנה בהתאם להקשרה: ישנה רכילות הנמסרת בעל פה האופיינית לחברה שבטית או מסורתית, וישנם מדורי רכילות; ישנה רכילות המתפרסמת בעיתונות צהובה, רכילות המשודרת בטלוויזיה (למשל בתוכניות אירוח, אך לעתים גם בחדשות), ורכילות באינטרנט. לכל הצורות הללו משותפת ההיענות לתביעה החברתית לשקיפות ולחשיפת סודות. הרכלן מתפקד כאחד השוערים המרכזיים המווסתים את זרימתו של מידע אלטרנטיבי לציבור. הדבר בולט במיוחד באינטרנט, שהוא מדיום פתוח ועצמאי יחסית, המגיש לציבור מארז של מידע, רכילות ובידור. צמצום הפערים בין ידע לבידור (אינפוטיינמנט) משנה את מעמדה של הרכילות והופך אותה ממוצר שולי למוצר מרכזי, המפלס את דרכו אל העמודים הראשונים של העיתון או אל הפריים-טיים בטלוויזיה. תופעה זו מציבה את הרכילות במסגרת חבילה תקשורתית כוללת, הנתפסת כחלק בלתי נפרד מן המציאות (שומן, 1993).

gossip