דראג

Drag

Miss Fame. Photo: Garrett Matthew

פרקטיקה שבמרכזה גבר או אישה המאמצים לבוש והתנהגות של המין השני לצורכי הופעות או בידור. צורת אמנות המשויכת בדרך כלל לתרבות ההומוסקסואלית ומבוצעת בדרך כלל באמצעות לבישת פריטים נשיים על-ידי מי שזהותו מוגדרת כהומוסקסואלית. ביטוי בולט לדינמיקה של חציית גבולות המגדר. גורם מרכזי בתרבות הפופולרית, בבידור ובשיח הפמיניסטי כיום.

ביטויים לשינוי בזהויות מיניות ושימוש בלבוש חוצה גבולות קיימים מאז ומעולם. בתרבויות פרימטיביות, כמו תרבות האצטקים והאינקה, לבשו מכובדי השבט בגדי נשים בטקסים. ביוון העתיקה מוכרת דמותו של ההרמאפרודיטוס – שהוא האנדרוגינוס – גוף הרמוני המשלב אידאלים של יופי השייכים לשתי זהויות מיניות שונות. תופעה זו מוכרת כבר מן התאטרון היפני והסיני. בתאטרון האירופאי של ימי הביניים התחזקה התופעה. האיסור שגזרה הכנסייה על נשים להופיע על הבמה נתן גושפנקה לגברים לשחק בתפקידי נשים. באנגליה האליזבטנית הפך העניין לאופנה. בתאטרון השייקספירי קיבלה כנראה התופעה את שמה: הגברים הופיעו בשמלות ארוכות ששוליהן נגררו על הבמה וזכו לקריאות "דראג" (DRAG) מן הקהל. מושג ה"קווין" מקורו בתחרויות שבהן ניסו המתמודדים הגברים להידמות כמיטב יכולתם לדמויות נשיות. הגבר הזוכה הוכתר כ"מלכה" – (Ferris, 1993) (Queen).

תרבות המועדונים והקברטים של שנות העשרים של המאה ה-20 הביאה לפריחת תרבות הדראג באנגליה, בצרפת ובארצות הברית במקביל. בשנות החמישים והשישים ידע הדראג עדנה בהופעות בימתיות ובקולנוע. לכוכבות הקאמפ מרלין מונרו, ג'ודי גארלנד וג'ואן קרופורד קמו מתחרים ומחקים. מראה היוניסקס שנולד בשנות השישים תרם לטשטוש הבדלי הזהות שבין גבר לאישה. בשנות השבעים הופיע הדראג כחלק מסצנת הפופ והרוק. דיוויד בואי יצר את דמותו של "זיגי סטארדאסט" שהפכה לסמל. גם דיווַיין מגיע לשיאו בתקופה זו. בשנות השמונים יוצרים מרכזיים בסצנה הציגו עצמם כבעלי זהות מינית עמומה או דו-מינית. דוגמאות לכך הם פרינס, בוי ג'ורג', מייקל ג'קסון והקיור.

בשנות התשעים הגיע הדראג לשיאו. הוא הפך לתופעה שכיחה ובמידה רבה גם ממוסחרת וממוסדת. בהקשר זה ניתן להצביע על שני אירועים תקופתיים קבועים: הוויגסטוק והקינקי גרלינקי. הוויגסטוק הנו קרנבל המתקיים מדי שנה בפארק טומפקינס בניו יורק ומהווה סוג של הצהרה פוליטית. הקינקי גרלינקי, שנערך בלונדון אחת לשלושה חודשים, הוא נשף אקסטרווגנטי של עירום, תחפושות ומעשים חריגים, תחרויות ריקודים בקטגוריות שונות, כגון הדמיון הרב למדונה, הגוף המדהים, המראה הזנותי ועוד (ע"ע קינקי). כמה דמויות מפתח בסצנת הדראג של שנות התשעים ותחילת שנות אלפיים הן ליידי באני, רו פול, שחקן-זמר שחור ודוגמן הבית של אחת מחברות התמרוקים הגדולות בקנדה, ליפסינקה שיקווידה, קריס קרייזי ודיים עדנה. האחרונה היא אישיות טלוויזיונית ותיקה שמגלם הקומקאי האוסטרלי בארי האמפריס. בתוכנית האירוח שלה בטלוויזיה יוצרת דיים עדנה סאטירה אנושית וחברתית חריפה, פוגענית במידה, לעגנית ועם זאת מנומסת. בישראל פרצה תודעת הדראג קווינס בתחילת שנות התשעים, תחילה במועדונים ומאוחר יותר בתצוגות אופנה ובאמצעי התקשורת. הצלחתו המסחרית של הסרט פריסילה מלכת המדבר(סטפן אליוט, 1994) והופעתן של בנות פסיה – היו לניצני המהלך שהגיע לשיאו עם זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ב-1998 (אם כי דנה אינטרנשיונל הגדירה עצמה כטרנסג'נדרית, גבר שהפך לאישה).

הדראג בא לידי ביטוי עשיר בקולנוע. מספר לא מבוטל של יצירות העוסקות בתופעה הפכו בעצמן מושא לחיקוי ולציטוט. דוגמאות לכך הם הסרטים כלוב הציפורים (מולינרו, 1978), שזכה לגרסה אמריקאית בבימויו של מייק ניקולס (1995), קדילק לסוף שבוע (בן קידרון, 1993) משחק הדמעות (ג'ורדן, 1992), עקבים גבוהים (פדרו אלמודובר, 1991), טוטסי (סידני פולאק, 1982), ויקטור ויקטוריה (בליק אדוארדס, 1982) וגברת דאוטפייר (קריס קולומבוס, 1993). תופעת הדראג מונצחת בסרטים תיעודיים כמו פריז בוערת (ג'ני ליווינגסטון, 1989), ווויגסטוק (בארי שילס, 1994). בתאטרון, הדראג בא לידי ביטוי בהצגות כגון מלאכים באמריקה ועוד.

כיום הדראג הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית: ביטוייו חודרים לאופנה, לתקשורת ולפרסום; מתופעה שולית ולא לגיטימית הוא הפך לתופעה מקובלת בחריגותה. שבירת המוסכמות, הטלת הספק ביחס להיררכיה הקיימת וסדר הדברים הראוי, הממד הקרנבלי שבדראג – כל אלה הפכו את התופעה למייצגת בולטת של העידן הפוסטמודרני. הזיקה בין הדראג לעולם הפוסטמודרני בולטת בשאלת החצייה של גבולות וזהויות. היא מתקשרת לדיון הרחב ביחס לגוף ולייצוגיו.

יש הטוענים כי הדראג הקלאסי מנסה ליצור אשליה מושלמת; לא חיקוי פרודי "זוהר" ומתקן, אלא חיקוי מעריץ השואף לדיוק מרבי. זהו ניסיון לייצוג חיצוני של האלמנטים המפחידים את ההומוסקסואל ויוצרים את רגשי האשמה שלו (Newton, 1972). הפילוסופית ג'ודית באטלר (Butler, 1990: 138), לעומת זאת, גורסת כי הדראג מציג תפיסה המתנגדת לזהות מגדרית אחדותית. לדידה, חוסר ההמשכיות שבין האנטומיה של הפרפורמר לבין המגדר המוצג במופע מבליט את זהותו השבירה של הסובייקט. הדראג פועל בתפר שבין חיקוי (imitation) למקור (origin); הוא מבצע דה-נטורליזציה של הזהות המינית באמצעות דרמטיזציה וחשיפת המכניזם התרבותי של האחדות המפוברקת. זהו חיקוי נלעג ופסטיש של מיתוס המקור. חיקוי מסוג זה מצביע על נזילותה של הזהות. אף על פי שהוא נוטל חלק בתרבות ההגמונית המיזוגינית (תרבות שמבליטה שנאת נשים), הוא חותר במקביל תחת אושיותיה. במקום לראות במגדר תוצאה של האנטומיה, הוא מבליט את התפקיד הפרפורמטיבי שממלא הסובייקט.

אסתר ניוטון (Newton, 1972), חלוצה של המחקר האנתרופולוגי משנות השישים שחקרה את חייהם של הדראג קווינס, גורסת כי באטלר והמזוהים עמה נופלים למלכודת מכיוון שהם "הופכים את הדראג למטאפורה שיכולה לסמל כל דבר – כל דבר מלבד אנשים אמיתיים, הומואים אמיתיים שאוכלים חרא […] לא מעניין אותי מה יכולה להיות המשמעות של 'קרוס דרסינג' בעולם אפשרי כלשהו: מעניין אותי כיצד אנשים משתמשים בכך בפועל" (אצל זיו, 1996: 66). כעת, טוענת ניוטון, משהוסר הטאבו מעל ייצוג הדראג קווינס במדיה, "מספחים אותם ומשתמשים בהם כדי למכור סרטים ומה לא" (שם).

מקורות

זיו, ע' 1996: "אימא דראג: ראיון עם אסתר ניוטון", תת-תרבות: רבעון לתרבות הומואית ולסבית, 2, עמ' 68-65. 

Butler, J. 1990: Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity, New York: Routledge.

Ferris, L. (ed.) 1993: Crossing the Stage: Controversies on Cross-Dressing, New York and London: Routledge.

Newton, E. 1972: Mother Camp: Female Impersonators in America, Chicago: Chicago University Press.

תאור / מקור התמונה:

Miss Fame. Photo: Garrett Matthew

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×