סייבורג

Cyborg

A robot woman head isolated on white background.
Bigstock 5242667

קיצור מקובל בספרות המדע הבדיוני לצירוף "אורגניזם קיברנטי" (Cybernetic Organism). הסייבורג הוא שעטנז של גוף חי ומכונה. האובייקט/הסובייקט הסייבורגי מציג אסתטיקה של טשטוש גבולות בין הטבעי למלאכותי, בין החייתי לאנושי, בין הזכרי לנקבי, בין המושגי למוחשי, בין הריאליסטי לבדוי. הסייבורג הוא מטאפורה מרכזית של העולם ההיברידי, עולם הכלאיים המגדיר את הזהות המינית, הפוליטית והפילוסופית של האדם בסביבה הטכנולוגית של ראשית המאה ה-21.

במובנו הפילוסופי, הסייבורג הוא מונח ביקורתי המזוהה עם מאמרה של דונה הארוויי: "מניפסט למען הסייבורג: מדע, טכנולוגיה ופמיניזם סוציאליסטי בשנות השמונים" (Haraway, 1990). הארוויי חושפת את שליטתה של התבנית הסייבורגית בחיינו: כיבוש הגוף האנושי על ידי המכונה (מכוני כושר, למשל); הסימביוזה הרפואית בין הגוף האורגני לבין המכונות הדואגות לתפעולו התקין; מדע הביוגנטיקה העוסק בעיצוב הגוף באמצעים מלאכותיים (עולם הסיליקון והניתוחים הפלסטיים); הייצור ההמוני שהפך לפנטזיה טהורה על אודות מיכון אולטימטיבי, הסימביוזה שנוצרת בין האדם ובין מסך הטלוויזיה, בינו ובין המחשב והאינטרנט – כל אלה מאשרים מחדש את ההנחה כי הסייבורג הוא חלק בלתי נפרד מן החשיבה והניסיון היומיומיים והעכשוויים.

התבנית הסייבורגית פורצת את הגבולות הבינאריים והחלוקות המקובלים: טבע/תרבות; זכר/נקבה; התחלה/סיום; מקור/תוצאה – משום שהיא עוסקת בצירופים שאינם חותרים לסינתזה, אלא לחלקיות, לאירוניה פנימית ולפרוורסיה. זהו האופי "המפלצתי" של הסייבורג – צירוף מין בשאינו מינו. הסייבורג אינו שואף להכלה, לזיכרון ולרצף; לסייבורג אין מקור, אין אב, ולכן הוא נבדל מן המפלצת של פרנקנשטיין. הסייבורג, אומרת הארוויי, אינו זוכה לגאולה, לגן עדן, או לשידוך הטרוסקסואלי העתיד לתת פירות (67 :ibid). הסייבורג אינו יכול למצוא את תעודתו בחיק המשפחה, הקהילה, העיר, הקוסמוס האנושי. עצם קיומו הוא מעין מחאה כנגד אפשרות זו (כהן-שבוט, 2009).

הסייבורג יכול להופיע כאובייקט מיתולוגי (מפלצת המינוטאור – חצייה שור, חצייה אדם), כפנטזיה טכנולוגית ארוטית (סימביוזה בין גוף אנושי למכונה, כמו בסרט מטרופוליס [פריץ לאנג, 1927]), כטקסטואליות "מסוכנת" של המציאות הנחשפת בממד הפטישיסטי שלה. כל אלה מציגים את המונח בהקשרים של פריצת מערכות והגדרתן מחדש, בממד של התענגות (Jouissance) ופיצול (ע"ע עונג/הנאה). זוהי היתרות והעודפות (Excess) שעליהן מדבר ז'ורז' בטאיי (Bataille), מציאות פילוסופית, פוליטית וחברתית-תרבותית חדשה שנוצרת בחברות המתווכות והנשלטות על-ידי טכנולוגיה.

המטאפורה הסייבורגית, המערערת על התבנית המסורתית, תרמה תרומה משמעותית לתיאוריות של פוסט-קולוניאליזם, פוסטמודרניזם ופמיניזם. התיאוריה הפוסט-קולוניאלית נותנת ביטוי לפילוסופיה של הסייבורג, משום שהיא חושפת את אופייה המדכא של התבנית הבינארית בניגודים טבע/תרבות, מזרח/מערב. ראייה ביקורתית זו, המבזרת את המרכז (מערבי, זכרי, לבן), יוצרת פרגמנטציה של זהויות אתניות, ופועלת מכוח אותו היגיון שעל-פיו פועלת גם האסטרטגיה הסייבורגית. הוא הדין בפוסטמודרניזם, המדגיש את חולשתה של התבנית הרציונלית כבסיס לאתיקה ולאסתטיקה בנות זמננו. נראה כי רגישותו המיוחדת של הפוסטמודרניזם למציאות של הבדלים בחברה הרב-תרבותית של ימינו משתקפת בסימביוזה ההיברידית של הסייבורג.

חלק מן המחזיקים בתיאוריה הפמיניסטית בוחרים אף הם לצייר סדר יום פוליטי באמצעות "המבט הסייבורגי". בדומה לאסטרטגיה הסייבורגית, זרמים בפמיניזם מנסים לנתץ את "האחדות הקדושה" של הקוסמוס, שבה יש לאישה תפקיד כה נחות. ה"סייבורג" הנשי חותר להשמיט את הקרקע מתחת לתבנית האנליטית שמזוהה עם הרציו הגברי ועם המיתוס המדעני בכללותו. הפמיניזם הסייבורגי מרים אפוא את נס ההתנגדות למושגים כמו "אחדות" ו"טבע". הוא מציג הבניה חופשית של זהויות כקונסטרוקציות תרבותיות; הוא ממליץ על דגמים מעורבים של "אנטי-זהויות" כמקור חדש להתענגות ליבידינלית נשית, בניגוד למבטו הקפוא של הגבר.

ייצוגים של סייבורג דומיננטיים בתרבות העכשווית. נמצא אותם בתרבות הפופולרית, בספרות המדע הבדיוני, במשחקי המחשב ובאינטרנט, בממשקים הידידותיים והאנושיים של טכנולוגיות מובילות דוגמת אייפון, אייפוד, סלולר וכן ביצירות אמנות, ספרות וקולנוע בנות זמננו. דוגמאות אופייניות לכך הן חלק מן הדמויות בסדרת הטלוויזיה מלחמת הכוכבים, הדימוי הדו-מיני של דיוויד בואי באלבום, "עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים", למשל בשיר "Space Oddity" ("גראונד קונטרול למייג'ור טום"), תסרוקת ה"אפרו" של הזמרת גרייס ג'ונס בשנות השמונים של המאה ה-20, הסרט מטריקס (האחים [האחיות] ואשובסקי, 1999) או סרט מאוחר מסדרת ג'יימס בונד דוגמת קזינו רויאל (מרטין קמפבל, 2006): גיבור-העל הבונדי מעוצב במתכונת רדיקלית של אדם-מכונה. מתכונת זו מאפשרת לו לנטוש את התבנית הבונדית הריאליסטית המסורתית כפי שעוצבה לאורך ארבעה עשורים. הדבר מעניק לדמות ממד רפלקטיבי ביקורתי המתכתב עם המוסכמות הקלאסיות של הז'אנר.

דוגמה קלאסית נוספת לקשר אדם-מכונה נמצא בסרט בלייד ראנר (רידלי סקוט, 1982). גיבורי הסרט, הכפילים האנושיים (אנדרואידים, תעתיקים מכניים של אדם), מגלמים את הפרדוקס הסייבורגי: מכונות מעשה אדם, בעלות רגשות ואינטליגנציה, החוות את מועקת הקיום האנושי. מועקה זו מוכפלת משום שהמכונות ניחנו בחשיבה רפלקטיבית, ולכן הן מודעות לסופיותן. הן חוות את ההיסטוריה (את הזמן האוזל) כסיוט טרגי מוקצן. האפוקליפסה הוואגנריאנית החותמת את הסרט מותירה את תעתיקי האדם ללא הגנתו של האב-האל שברא אותם. קיומם הפרדוקסלי כמכונות אנושיות הופך אותם לנציגים סימבוליים של הסובייקט המתפרק וה"חשוד" בעידן הפוסט-תעשייתי של ימינו. האני מכונן את עצמו באמצעות אוסף הפנטזיות והזיכרונות שהושתלו בתוכו; הוא אינו נמצא לעולם במקום שמחפשים אחריו. ובניסוחו האירוני של סלבוי ז'יז'ק: "אינני מצוי במקום שבו אני חושב; קיומי הוא אוסף הגעגועים ה'סייבורגיים', הנוסטלגיים למקור המפוקפק והנעלם" (Žižek, 1993: 206-214). האני הופך לאני וירטואלי שקיומו ה"אמיתי" תמיד מתווך על-ידי המכונה, המחשב וכדומה.

דוגמה וירטואוזית לתבנית זו נמצא בשירתה של יונה וולך. שיריה רוויים בתחושות פטישיסטיות היוצרות זיווג בין תשוקה למכונה, בין ההגדרות המיניות המקובלות לבין אופייה הטרנסגרסיבי של התשוקה. כך הדבר בשיר "לוֹטָה":

 

בְּמַפְתֵּחַ שְׁוֶדִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת

שַׂעֲרוֹתֶיהָ קְפִיצִים

לוֹקַחַת כַּדּוּרִים כְּנֶגֶד הַרְגָּשׁוֹת

שׁוֹנוֹת שֶׁל מִסְתּוֹרִין

מתוך: דברים, עמ' 20.

 

או  בשיר "תנין אישה":

 

מַלְתְּעוֹתָיו הֵן פְּשׂקֶת רַגְלֶיהָ

טַבּוּרָהּ עֵינוֹ

הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת כָּל דָּבָר הַתָּנִין הַזֶּה

מתוך: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, עמ' 238.

 

העיצוב הסייבורגי אינו מצטמצם רק להכלאה בין תנין לאדם, אלא נפרש גם כהכלאה "מפלצתית" של פונקציות בתוך האורגניזמים. רגליה הפשוקות של האישה מתוארות באמצעות המלתעות הפעורות של התנין. הן מופיעות כמטונימיה קטלנית ומסרסת של מיניותה (האישה כמלתעות, כ"נרתיק משונן"). העין מחליפה את תפקודה ומשמעותה המקוריים; כעת היא חלק בלתי נפרד מן הגוף המוכלא, הגוף הסייבורגי – ספק עינו האחת של תנין/קיקלופ מיתולוגי, ספק טבור בטנה של האישה. התנין – "הוא יכול להיות כל דבר"; התנין ניתן לאינסוף אפשרויות של מיון והגדרה, אובייקט כלאיים בלתי מזוהה אך מוקצן: "תנין אישה". האישה-התנין לועגת לאנליזות הבורגניות הנזהרות מפני הסירוס הפמיניסטי. הסירוס נתפס כאופציה של חציית גבולות, שמטרתה ליצור משבר ביחסי סובייקט-אובייקט באמצעות הכלאתם האלימה והמטרידה.

מקורות

וולך, י' 1992: תת הכרה נפתחת כמו מניפה, מבחר השירים: 1963-1985, תל אביב: ספרי סימן קריאה. 

כהן-שבוט, ש' 2009:  הגוף הגרוטסקי,  עיון פילוסופי בבחטין, מרלו-פונטי ואחרים, תל אביב: רסלינג.

Haraway, D. 1990: "A Manifesto for Cyborgs: Science, Technology and Socialist Feminism in the 1980's", in: Nicholson, J. (ed.), Feminism/Postmodernism, New York: Routledge, pp. 190-233.

— 1991: Simians, Cyborgs and Women, The Re-invention of Nature, New York: Routledge.

Hayles, K. 1999: How We Became Posthuman: Virtual Bodies in Cybernetics, Literature, and Informatics, Chicago: Chicago University Press.

Rushing, J. H. and Frentz, T. S. 1995: Projecting the Shadow: The Cyborg Hero in American Film, Chicago: University of Chicago Press.

Žižek, S. 1993: "‘The Thing that Thinks’, Kantian Background of Noir Subject", in: Copjec, J. (ed.), Shades of Noir, London, New York: Verso, pp. 199-226.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

A robot woman head isolated on white background.
Bigstock 5242667

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×