פתיחות/סגירות, טקסט פתוח/טקסט סגור

Disclosure/Closure

סגירות (Closure) הנה תכונה של הטקסט היוצרת אצל הקורא תחושה של סיום, סגירה, חתימה. זהו טקסט המופיע כשלם רציונלי בעל התחלה, אמצע וסוף. הפתיחות (Disclosure) היא תכונה של טקסט שאינו חותר לסיום מובהק אחד אלא לקריאה פרגמנטרית, ארעית וחלקית. טקסט "סגור" הוא טקסט המציג קריאה מועדפת אחת של הסיפור. טקסט "פתוח" הוא טקסט שנזקק לקריאות שונות ובו-זמניות, הנדרשות לשם מיצוי הפוטנציאל הסיפורי.

הרצון ליצור סיום, סגירה וחתימה של הטקסט (בעיקר סוג של טקסט הקרוי "סיפור") נובע מן ההנחה האריסטוטלית הקלאסית (המוצעת בפואטיקה שלו), כי טקסט חייב להיות "שלם" ורציונלי, כלומר בעל התחלה, אמצע וסוף. בעיני הפילוסופית ברברה הרנשטיין-סמית (Herrenstein-Smith, 1968), סגירה או סיגור פירושם יצירת מציאות נרטיבית המתקבלת על דעתו של הקורא כאילו אינה זקוקה לפיתוח נוסף. הסגירה היא אפוא התוצאה המובהקת של המבנה הקוהרנטי השלם של הטקסט.

הרצון לסגירה, שראשיתו בעולם הקלאסי והשפעתו המאוחרת נוגעת ב"ניו-קריטיסיזם" ובפורמליזם (הטקסט כ"שלם אורגני" המווסת עצמו מבפנים), מגיע לידי משבר בשעה שנוצרות תובנות חדשות ביחס לאופן כינונו של הטקסט הספרותי. הטענה כי הטקסט הספרותי הוא בעל אופי "פתוח" עולה מתיאוריות שונות כגון זו של מיכאיל באחטין (Bakhtin, 1981), ויליאם ספנוס (Spanos, 1977) ואומברטו אקו (Eco, 1989). הטענה הנשמעת היא כי הטקסט איננו ישות אוטונומית המנותקת מהקשר, אלא הוא בעל תכונות אינטרטקסטואליות. הרומן, למשל, הוא צורה פתוחה מיסודה, שלדעת באחטין מתאפיינת בריבוי קולות: זהו תהליך פתוח המנהל דו-שיח חשאי או גלוי עם ריבוי אינסופי המצוי בשוליו (ע"ע רב-קוליות).

ההבחנה בין חד-משמעיות לרב-משמעיות משמשת עיקרון מכונן בתיאוריות שונות של הטקסט, כגון זו של אומברטו אקו. על-פי אקו, כל טקסט יכול להיקרא כטקסט "פתוח" או "סגור" (Eco, 1979). טקסט סגור הנו טקסט הנקרא באמצעות קריאה מועדפת אחת. טקסט "פתוח" הנו טקסט הזקוק לכמה קריאות בו-זמניות. הבחנה זו היא בעלת חשיבות בניתוח הממד האידאולוגי של טקסטים בתקשורת ההמונים. אלה נוטים להבניה סיפורית באופן שיוביל למשמעות ספציפית אחת, תוך הבלעה או מחיקה של אפשרויות אחרות. תהליך זה פועל הן ברמת ה"מיקרו" והן ברמת ה"מקרו". ברמת ה"מיקרו", של הסימן הבודד, מדובר ברצון להדגיש רק משמעות אחת (מסומן אחד) מבין שלל האפשרויות הפוטנציאליות של הסימן, תוך חזרה מתמדת על משמעות זו וניסיון להשכיח את כל האחרות.

נטייה זו מופיעה גם ברמת ה"מקרו" של השיח. לדעת חוקרי התקשורת הישראלים עקיבא כהן ויצחק רועה, דיווח תקשורתי יכול לנוע בין פתיחות לסגירות לפחות בשלושה ממדים: "(א) רטוריקה של איזון, (ב) רטוריקה של עובדתיות ו-(ג) רטוריקה של ניטרליות. אפשר לראות כל אחד מן העקרונות הללו בממד של רצף. איזון הוא הנוהג העיתונאי לתת לשני צדדים יריבים או לשתי השקפות מתחרות ייצוג שווה פחות או יותר (הן ויזואלית והן מילולית, במישרין או בעקיפין). עובדתיות כוללת אלמנטים כגון חידוש, קונקרטיות ודייקנות בקוטב האחד, ועל-זמניות, פואטיזציה ומיתולוגיזציה בקוטב האחר. ניטרליות לשונית משתרעת משפה לא מסומנת, קונבנציונלית ואנונימית עד לשפה טעונה, אישית ומסוגננת. בהתאם לכך, ככל שסיפור מאוזן, עובדתי וניטרלי/סטנדרטי מהבחינה הרטורית, כך הוא נראה פתוח יותר. ולהפך, ככל שהסיפור מוצג כפחות מאוזן וכפואטי/מיתולוגי וטעון/מסוגנן, כך הוא נראה סגור יותר. מידת הסגירות או הפתיחות של סיפור חדשותי הוא פונקציה של שקלול שלושת הממדים הללו" (כהן ורועה, 1995).

פתיחות וסגירות הן אפוא תכונות המציינות את הטקסט ובו בזמן מתארות אופנים שונים של קריאה. הטקסט הסגור חותר להסקת מסקנות נחרצת (Conclusiveness), ומכתיב לקורא אינטרפרטציה חד-משמעית שלו. הטקסט הפתוח מנהל דיאלוג עם אפשרויות רבות המצויות בו. אלה גם "מתכתבות" עם טקסטים אחרים.  ניתן לטעון כי הטקסט הסגור נוטה אל הפואטיקה הקלאסית בעוד הטקסט הפתוח עושה שימוש בפואטיקה פוסטמודרנית החותרת אל הריבוי והשוני (ע"ע פוליסמיות). המתקפה הבולטת ביותר על רעיון ה"סיום" בטקסט הסגור מצויה בפילוסופיה של הדקונסטרוקציה מבית מדרשו של ז'ק דרידה (Derrida). הטענה המפורסמת של דרידה כי "אין דבר מחוץ לטקסט" (ע"ע טקסט (מחוץ ל-)) הופכת את הטקסט, הסגור לכאורה, לפתוח, לאינסופי מבחינת הפוטנציאל של משמעויותיו. אין שום מקום מחוץ ללשון, שיהווה מרכז או עוגן בטוח לפרשנות מסוימת. עלינו לקבל על עצמנו את דינו של הטקסט המגלם משחק חופשי של אפשרויות (Derrida, [1966] 1978) (ע"ע דיפראנס).

 

מקורות

כהן, ע' ורועה, י' 1995: "אחד הימים היותר עקובים מדם: ניתוח השוואתי של חדשות פתוחות וסגורות בטלוויזיה", בתוך: כספי, ד' (עורך), תקשורת המונים, זרמים ואסכולות מחקר, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ': 476-463. 

Bakhtin, M. M. 1981: The Dialogic Imagination: Four Essays, trans. C. Emerson and M. Holquist, Austin: University of Texas Press.

Davis, H. and Walton, P. 1983: "Death of a Premier: Consensus and Closure in International News", in: Davis, H. and Walton, P. (eds.) Language, Image, Media, Oxford: Blackwell, pp. 8-49.

Derrida, J. [1966] 1978: "Structure, Sign and Play in the Discourse of the Human Sciences", in: Writing and Difference, trans. A. Bass, Chicago: University of Chicago Press, pp. 278-293.

Eco, U. 1979: The Role of the Reader: Explorations in the Semiotics of Texts, London, Melbourne: Hutchinson.

— 1989: The Open Work, trans. A. Cancogni, Cambridge, MA: Harvard University Press.

Herrenstein-Smith, B. 1968: Poetic Closure, A Study of How Poems End, Chicago: Chicago University Press.

Spanos, W. V. 1977: "Breaking The Circle: Hermeneutics as Dis-closure", Boundary, 22, pp. 421-457.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

https://galleryproject.org/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×