סטרס, דחק

Stress

stress

תגובה רגשית חזקה לסביבה אשר הסימפטומים שלה הם בין השאר חרדה, ייאוש, כעס, עוינות והערכה עצמית ירודה – תגובה המערערת את מנגנוני הוויסות הפנימיים של האורגניזם. הסטרס נוצר בתגובה לגורם תוקפני המצוי בסביבה: מערכות של כוח העוסקות במעקב, במבחן, בפיקוח או באכיפת שינויים. בתנאים תרבותיים מסוימים הסטרס הוא תגובה רצונית המבליטה שליטה במצב ורצון לחצייה של גבולות מקובלים. הסטרס מתגלה ברמה הסובייקטיבית והאינטימית, ואולם הוא נובע מחרדה קולקטיבית, פרי ההבניה התרבותית של התקופה: תגובה לאווירת הלחץ והגודש שמייצרת חברת הטכנולוגיה של זמננו.

ניתן לדון בסטרס בשלושה מישורים עיקריים:

א.  המישור הקליני, האטיולוגיה של המושג: הגורמים הרגשיים, המבניים, הסביבתיים וכדומה שמייצרים סטרס.

ב.  המישור התרבותי-אידאולוגי: הסטרס כמחלתה של התרבות; המשמעויות הנובעות מהנחה זו על הבניית האני הבודד.

ג.  מישור השיח: הסטרס כשפה הממסגרת את המציאות; סיפור מרכזי להבנת מקומו הפיזי והמנטלי של האדם בעולם.

מנקודת מבט קלינית, הסטרס נוצר כאשר האורגניזם עומד בפני דרישות לשינויים המאיימים על יציבותו ועל שרידותו. דרישות אלה, שמקורן חיצוני, מסכנות את מנגנוני האיזון והוויסות הפנימיים של הסובייקט (Cannon, 1935; Fleming, Baum & Singer, 1984). תגובת סטרס נצפית כאשר נרשמת עלייה ברמת האנרגטיות של הגוף. תגובה זו היא פרי הלחץ והאיומים המופעלים על האורגניזם כדי שיסטה ממצב ההומיאוסטזה (האיזון הפנימי) שבו הוא שרוי. מצב סטרס נחווה אפוא כאשר גבולותיו של האני נפרצים משום שאינו מסוגל להתאים את עצמו לרמת העוררות האנרגטית החדשה (Kugelmann, 1992a, 1992b).

העוררות החדשה נדרשת במיוחד במצבים המאיימים על שלמותו של האני ועל שלמותם של מנגנוני השימור העצמי שלו. אלה הם מצבים פוסט-טראומטיים (מצבי דחק בעקבות אובדן, פרידה, מלחמה, מוות וכדומה), שחלקם נחווים כתגובה כללית של סטרס (Figley, 1988). מצבים אחרים של עוררות הם תוצאה ישירה של לחץ העולם החיצוני ומצבי המעקב-פיקוח-בקרה שהוא מפעיל על הפרט. מצב הסטרס יכול להופיע גם כתגובה לשיטות של פיקוח וטרור הלובשות צורה של רטוריקה צבאית וארגונית. זו כופה על הפרט להתמודד עם האיום החדש באמצעות חריגה מן המשאבים העומדים לרשותו. בתוך כך היא מביאה לתוצאה פרדוקסלית: מצד אחד, היא מעוררת בו חרדה, כעס וניכור; מצד שני, היא מעוררת בו את הצורך להתאים את עצמו לדרישות החדשות של המערכת, וכך לייצר מצבי אנרגיה גבוליים שיתנו מענה למצב החדש. התגובה האמביוולנטית גורמת למצב הדחק, שפירושו מעבר של האני לפעילות ברמת אנרגיה גבולית המסכנת אותו מבחינה פיזית ומנטלית, שכן היא תובעת ממנו להעלות את רמת ביצועיו אל מעבר ליכולתו. תגובה פיזיולוגית ופסיכולוגית זו מכניסה את הפרט למצבים מעוררי חרדה או למצבי טראומה קיצוניים (בדומה למצבי פציעה, אובדן, פרידה, מוות).

מנקודת מבט אידאולוגית, הסטרס נתפס כחלק מן המבנה החברתי מאז העידן המודרני. זוהי ההבניה של האני בתוך סביבה לוחצת, המשתנה תדיר ודורשת ממנו להתאים עצמו אליה. סטרס מופיע בתרבות חסרת מרכז המקדשת את השינוי ומפרקת את המוסדות המסורתיים האמונים על היציבות: משפחה, עבודה, קהילה (ע"ע אנומיה). הסטרס הוא בו זמנית מצב מתמשך של אי-נחת ותצורת תגובה של האני למציאות זו. תרבות הסטרס רווחת בעולם שהעיקרון השולט בו הוא עקרון הנוודות: נוודות בשוק הרעיונות, בעבודה, בסגנונות חיים וכדומה. תרבות הסטרס מאפיינת באופן כללי את העידן המודרני, אך בעיקר היא מהווה גורם דומיננטי בעידן הגלובליזציה של ימינו. ערכים כמו מיידיות או מהירות, הפועלים במתכונת כלל-עולמית של אינפורמציה וביצועים, מחייבים את האני להישאר בכוננות מתמדת ולִצְפות שינויים מהירים העשויים להיות מכריעים לגבי עתידו. כפועל יוצא מכך עולה דרגת הסטרס שאיתו חייב האני להתמודד בחיי היומיום.

האדם בן ימינו מוצא עצמו בעולם חסר גבולות, מטושטש צורה (העולם כשומקום), נעדר אוריינטציה, עולם שבו הוא נידון לפעול תוך כדי היענות ללחצים מתמידים שמפעילה עליו הסביבה הטכנולוגית והביורוקרטית. סביבה זו, המתאפיינת במנגנוני פיקוח משוכללים, הופכת את האדם לאובייקט סביל, הנאלץ, כל פעם מחדש, להעלות את רמת האנרגטיות שלו כדי לעמוד בדרישותיה. האינסטרומנטליזם הקפיטליסטי, שבוחן כל דבר במושגים של עלות-תועלת, מציב את האני במשבצת של חרדה מתמדת, שכן הוא תופס את סביבתו כרשות מנוכרת, עוינת ודכאנית. במובן זה הסטרס הוא מנגנון של "התאמה תרבותית" לדרישות המשתנות של הסביבה; זהו ניסיון מתמשך לחיות כבן חסות של האחר הגדול (החוק, המדינה, האידאולוגיה – במושגיו של לאקאן [Lacan]).

הסביבה מציבה בפני הפרט תביעה שעיקרה הצורך לחיות במציאות מתמשכת, יומיומית, של רעש לבן. בתוך רעש זה, המשבש גבולות של מקום וזמן, נוצר חלל משימתי המורכב מלוחות זמנים, מתאריכי יעד (דד-ליין) וממנגנוני מעקב ופיקוח. מולו ניצב האדם הבודד, שפורק זה מכבר מזהותו הקולקטיבית. עתה הוא מגיב בחרדה, בעוינות ובכעס לנוכח הלחץ החברתי המופעל עליו. הפתרון שנבחר לעתים קרובות הוא "לעמוד בלחץ". ואולם מצב כזה מתאפשר רק בשעה שהאני מעלה את רמת האנרגטיות של ביצועיו לנוכח הדרישות הגוברות של העולם האינסטרומנטלי. התוצאה האירונית היא התמכרות מרצון למצב של מתח וסטרס בתקווה שהגברת הפעילות תקנה לבעליה תחושה של הצלחה וסיפוק. ואולם העמידה בלחץ לא תמיד מתגמלת את בעליה, וזאת משום שביצוע המשימה (במחיר התגייסות רגשית ומנטלית חריגה) אינו מפחית מן הזרות והעוינות של הסביבה, ו"האני המתמודד" נותר בבדידותו.

לא ניתן לתאר את הסטרס רק כמצב תגובתי. הסטרס הוא שיח בתרבות: שפה אידאולוגית המעצבת את הפרט בצלמה. שפה זו מתייחסת לעולם באמצעות שני מונחים: "אנרגיה" ו"גבולות". האדם נתפס כאורגניזם "זולל אנרגיות", הנתבע מעת לעת "להעלות את הרף" כדי לעמוד בדרישותיה של הסביבה הכוחנית שלמרותה הוא סר. הוא נתבע להגיע אל קצה הגבול של כוחותיו, להתמקם בשטח ההפקר הנזיל שבין פריצת דרך לבין קריסה. ואכן, השיח והרטוריקה של הסטרס מבקשים מן הפרט להשתלב באופן מלא בחברת הסיכון של ימינו. חברה זו מעודדת מצבים של אי-ודאות, המשיקים למצבי קריסה וקטסטרופה (ע"ע מורכבות). במובן זה, השיח של הסטרס הוא השיח של ה"אדרנלין": התשוקה לפרוץ גבולות מוכרים, לגעת במצבי טרנסגרסיה המקנים תחושת התענגות ועוצמה למתנסים. ואולם לפריצה זו יש מחיר, מחיר החרדה והניכור שהוא פרי הציות לרציונליות הביצועית של הקפיטליזם. זו הופכת את האני למיקרוקוסמוס של הארגון/התאגיד שבתוכו הוא פועל. הפיקוח והטרור החיצוני הופכים לטרור פנימי שמפעיל האני על עצמו.

במצבי סטרס עשוי האני לחוות את העולם כהוויה טראומטית, כסביבה התובעת ממנו לפעול במצב של "טעינת יתר", ללא מנגנוני הגנה, ויסות ואיזון. כך הופך השיח של הסטרס לשיח על אודות התמוטטות ואובדן. אנו חווים אותו בשלוש רמות עיקריות:

 

  • התמוטטות האמונה בגוף הטבעי; זניחת הגוף לטובת הגוף המומצא, "הגוף הסייבורגי", הפוסט-אנושי, המתוכנת ברמה אנרגטית גבוהה. הגוף הופך לשבוי צייתן של המערכת המפעילה אותו; הגוף הוא אובייקט להשקעה טכנולווגית, לשדרוג.
  • המודעות ל"תודעה חסרת הבית" (Homeless Mind) של האדם המודרני; מצבי הגלות שבהם אנו נאלצים לחיות: גלות ממסורת, מקהילה, ממשפחה, מן האל ועוד. גלות היא מצב אקזיסטנציאלי של זרות שבו האני האטומיסטי נתבע לחיות ללא הנחמות המטאפיזיות והחברתיות המקובלות.
  • מצבי אובדן וגלות אלה מצטברים למסה תרבותית כוללת והופכים את הסטרס למעין יגון תרבותי המלווה כענן כבד את היומיום. אלא שזהו סוג מיוחד של יגון. בניגוד למצב יגון המכונה "אבל" (פרויד, [1917] 2002), שבו האורגניזם מכיר באובדן וחווה באופן כאוב את ניתוקו מן האובייקט האהוב, הסטרס הוא מצב של יגון המתכחש למקורותיו (ע"ע מלנכוליה). האני אינו מתייחד עם הכאב, אלא דוחה אותו לטובת הרצון להתגבר: הוא מעלה את רמת הפעילות בניסיון להטביע את היגון בפעלתנות יתר (ע"ע אקטינג אאוט) (פרויד, [1914] 2002).

 

אסטרטגיה זו היא עדות נוספת לאופי הנרקיסיסטי של חברת הצריכה העכשווית, שאינה מסוגלת להתמודד עם הכאב שבאובדן, ובוחרת באלטרנטיבה אינסטרומנטלית של תגבור ביצועים והסתגלות למצבי לחץ. כך מוחמצת ההזדמנות לחוות באופן ביקורתי משמעויות של חיים מחוץ למעגל הקסמים של "חקר ביצועים". מילת המפתח כאן אינה "הבנה", אלא "ניהול סטרס" או "ניהול משברים". מדובר בפתרון אינסטרומנטלי הדרכתי, המלמד כיצד להסתגל למצבי סטרס, למזער נזקים, ליצור איים פרטיים של הרפיה, וכך להתגבר על האנרגיה השלילית שהיא תוצר לוואי בלתי נמנע של התהליך. פתרונות אלה, שהם חלק בלתי נפרד מתעשיית הייעוץ, אינם מציעים עיון מעמיק בכאב, ובוודאי שאינם מותירים מקום לביקורת הערכים הקפיטליסטיים המכוננים אותו, והם מהווים למעשה תרופת הרגעה קונפורמיסטית. האידאולוגיה הבאה כאן לידי ביטוי היא האידאולוגיה של ההסתגלות (Marris, 1979: 311): השיטה מלמדת איך להסתגל למצבים של אי-ודאות, איך לשרוד במצבים של אי-בהירות וסיכון, כיצד לנהל חיים באווירה של פניקה שינויים מהירים. אסטרטגיה זו, הלקוחה מתחום הניהול העסקי, מניחה כי ניתן לשלוט בסטרס באמצעות מזעורו, וכך להרגיע את הסובייקט ולאפשר לו תפקוד מערכתי מוצלח.

טכניקות אלה מופעלות על גופו ועל תודעתו של הסובייקט. המטרה היא לייצר באמצעים שונים – חדר כושר, דיאטה, סדנאות – גוף ממושמע השרוי במצב רגיעה לאחר פריקת האנרגיה העודפת, פרי הסטרס. מהלך דומה מופנה גם כלפי התודעה. נעשה ניסיון למשטר אותה, לפתח טכניקות של שליטה שיעזרו לאדם להתמודד עם מצבי סטרס. שיטות אלה מלמדות את האני כיצד לחשוב בצורה "מדעית" ואופטימית, הנשענת על "פסיכולוגיה חיובית", וכך לנטרל עצמו מתופעות לוואי רגשיות מעיקות (בן שחר, 2008). בשני המישורים, הגופני והמנטלי, אנו לומדים טכניקות של הרפיה, שהופכות את המתח לנסבל ומאפשרות לנו ליהנות מ"ביצועים טובים יותר".

לסיום, סוד כוחה של השיטה הוא גם חולשתה הגדולה: היא אינה משנה את התשתית האידאולוגית והנפשית המולידה את הסטרס, אלא מטפלת בסימפטומים שלו בלבד. נשאלת השאלה, האם ניתן ורצוי להיחלץ ממעגל קסמים זה, כאשר עקרון החיים עצמו (עקרון הליבידו על-פי פרויד) מבוסס על תבנית של מתח? הרפיה מושלמת, המסמנת פרידה מן הסטרס, פירושה גם היבלעות מרצון בתוך תרבות המוות. משום כך ניתן לטעון כי ברמה מסוימת הסטרס הוא עיקרון מזין חיים. יחד עם זאת, הסטרס הנחווה כיום הוא ברמה גבוהה מזו הדרושה לחיים הטבעיים. האם המהלך הטכנולוגי והאינסטרומנטלי של ימינו מסוגל לוותר על "השיח של הסטרס" שמעניק לגיטימציה לעצם קיומו? סוגיה זו תלויה בשאלה תרבותית רחבה הרבה יותר: האם אנו יכולים, האם אנו רוצים, לחזור לזמנים פרה-מודרניים (חזרה לגוף הטבעי, חזרה למסגרות קולקטיביות מסורתיות וכדומה) שסבלו מן הסתם מרמה נמוכה יותר של סטרס? ברם, סוגיה זו חורגת מגבולותיו של הדיון הנוכחי. נראה כי בטווח הנראה לעין הסטרס אינו אורח לרגע במקומותינו; צלו עתיד ללוות את חיינו גם בהמשך.

 

מקורות

בן שחר, ט' 2008: באושר ובעושר, כיצד לחיות חיי סיפוק ושמחה: פסיכולוגיה חיובית בחיי היומיום, תל אביב: מטר.

דבור, ג' [1967] 2001: חברת הראווה, תרגום: ד' רז, תל אביב: בבל.

ויסמן, ג' 1993: מצבי דחק, תל אביב: אור-עם.

 

פרויד, ז' [1914] 2002: "היזכרות, חזרה ועיבוד", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, תרגום: ע' רולניק, תל אביב: עם עובד, עמ' 119-114.   

 

[1917] 2002: אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים, תרגום: א' טננבאום, תל אביב: רסלינג.

 

Cannon, W. B. 1935: "Stresses and Strains of Homeostasis", American Journal of Medical Sciences, 189: 1-14.

Figley, C. 1988: "Toward a Field of Traumatic Stress", Journal of Traumatic Stress, 1 no.1, pp.3-16.

Fleming, R., Baum, A. and Singer, J. E. 1984: "Toward an Interactive Approach to the Study of Stress", Journal of Personality and Social Psychology, 46, no. 4. pp. 939-949.

Freeman, M. 1993: Rewriting the Self: History, Memory, Narrative, London & New York: Routledge.

Kugelmann, R. 1992a: "Life under Stress: From Management to Mourning", in M. Sheets-Johnstone (ed.), Giving the Body Its Due, New York: Suny Press, pp. 109-131.

1992b: Stress: The Nature and History of Engineered Grief, Westport, Connecticut: Praeger Publishers.

Marris, P 1979: "The Social Impact of Stress", in: Ferman, L. A. and Gordus, J. P. (eds.), Mental Health and the Economy, Kalamazoo, MI: W. E. Upjohn Institute for Employment Research.

Newton, T. (with Handy, J. & Fineman, S.) 1995: Managing Stress: Emotion and Power at Work, London: Sage.

 

 

 

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×