המילה "תשוקה" מסמנת מכלול של תחושות המשפיעות על האני בצורה קיצונית, לעתים בלתי נשלטת. התשוקה כוללת מרכיבים סותרים של עונג, גאולה וייסורים. זוהי תנועה רבת כוח לעבר האובייקט. תשוקת האהבה, לפי פרויד, היא הצפת האובייקט בליבידו של האני במגמה לסלק את ההדחקות ולהעיר מרבצם את הדחפים החלקיים. התשוקה מוליכה למצבים מנוגדים של השתאות והשראה, אך גם למצבים אובדניים של פירוק ומוות. בתהליך הטיפולי, האנרגיה הליבידינלית של המטופל מושקעת במטפל (תהליך ה"העברה"), ואף זוכה למענה ליבידינלי מצדו ("העברה נגדית"). בפסיכואנליזה הלאקאניאנית התשוקה מוגדרת כ"איווי" בלתי מודע, שאותו חווה האני כלפי דמות האם. האיווי נחווה כגלישה מתמדת לעבר האובייקט, שאיתו לא ניתן ליצור איחוי שלם. התשוקה-האיווי נחווים אפוא כפרצה, כחֶסר, כניסיון בלתי אפשרי למצוא תחליף לאובייקט הנרקיסיסטי. תנועת האיווי היא תמיד לעבר האחר, משום שאנו משתוקקים אל מה שאינו ברשותנו ומשום שאנו מתאווים להתחבר לאובייקט תשוקתו של האחר. בתרבות ימינו בולטת כלכלת התשוקה והיא מופיעה בפרקטיקות מרכזיות כגון פרסומת, מדיה, ספורט, צריכה, פולחן היופי והנעורים ועוד. בתיאוריות חלופיות, התשוקה אינה מזוהה עם חֶסר המכוון אל האובייקט, אלא עם מלאות ויתֵרוּת של הסובייקט. כלכלת תשוקה מעין זו מופיעה בפילוסופיה של שארל פורייה, ארתור שופנהאואר ופרידריך ניטשה, ומאוחר יותר במשנתם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי. במובנה זו, התשוקה מזוהה עם הרצון – כוח פנימי הדוחף לעבר דברים ההולמים את נשמתנו. כוח זה מניע את יכולתנו הרוחנית והגופנית ומאפשר לנו להטביע את חותמנו בעולם.
…
קיראו עוד
