עודפות, יתרות
Redundancy
עודפות (Redundancy): מרכיב באקט תקשורתי. קוד או סמל שאינו מוסר מידע חדש, אלא חוזר על הידוע. בתורת המידע: שימוש בעודף של אותות בתהליך התקשורתי כדי להתגבר על רעש ולהבטיח העברה תקינה של המסר. מונח קרוב הוא המונח יתרות (גודש, Excess). בניגוד למונח הראשון, המשמש בהקשרים של תקשורת ושל קיברנטיקה, היתרות מוסבת אל התרבות. היא מזוהה עם הפילוסופיה של ז'ורז' בטאיי (Bataille), שראה בהתנסות בגודש וביתרות חוויה פורצת גבולות, מסע אל קצה האפשרי, המפגיש את הסובייקט עם "ההתנסות הפנימית". על-פי התיאוריה הפוסטמודרנית של ז'ן בודריאר (Baudrillard), העודפות מאפיינת את חברת הצריכה והמדיה ומבליטה את המסרים המוקצנים וההיפר-ריאליסטיים המפעילים אותה.
המושג "עודפות" מופיע בשני הקשרים קרובים זה לזה: תקשורת ולימודי התרבות. אפשר אף לראות בעודפות תנאי בסיסי לתקשורת – תנאי המערער על היסודות הרציונליים של הגדרת הידע. בתיאוריות רציונליסטיות העוסקות בתקשורת המושג עודפות זהה למושג רעש. קלוד שנון וורן ויבר (Shannon and Weaver, 1949) פיתחו את תיאוריית המידע (Information Theory) – מודל מתמטי המחשב כמה מידע ניתן להעביר בערוץ מסוים. המודל נועד לזהות הפרעות אפשריות בערוץ ולהצביע על דרכים למרב את יעילות התהליך. אחת הדרכים להגדיר את המידע היא לבחון את מידת שכיחותו: האם מדובר במידע צפוי או במידע חדש? מנקודת מבט זו, ככל שהאות צפוי פחות כך הוא נושא יותר מידע. אות עתיר מידע עלול להביא לאנתרופיה (אי-סדר במערכת); אות הנושא מידע מועט נחשב לעודפות, שאינה מחוללת שינוי.
בתיאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות של תרבות ושל תקשורת, הרעש נמצא כבר "בפנים", כחלק בלתי נפרד מחזות המידע. בעידן של "התפוצצות מידע" דומה שרוב המסרים המתחזים לאינפורמציה, קרי המתיימרים לספק מידע חדש ובלתי צפוי, הם למעשה מסרים עודפים. במקרה כזה, העודפות הרועשת היא מצב של מורכבות ושל גודש, שפענוחם עשוי להביא להתנסות חדשה. הגדרה זו מדברת על "התכונות הבוקעות" של אינפורמציה חסרת ערך לעת עתה, העשויה בתנאים חדשים להתגלות כבעלת ערך רב. טענה זו יוצאת נגד ההסבר הקונבנציונלי, שלפיו תקשורת עודפת היא הכרח לא יגונה המוכתב על-ידי פערים ברקע ובמוטיבציה של קהל היעד: יש להגביר את העוצמה כדי למשוך את תשומת לבו של קהל אדיש, המגלה חירשות אינטלקטואלית כלפי מסרים חדשים. על-פי התפיסה הביקורתית, העודפות איננה בעיה שיש להתגבר עליה, אלא התנסות אינטלקטואלית רבת עוצמה בתחומים שונים של הניסיון האישי והתקשורתי, התנסות העשויה להניב בעתיד תוצאות פוריות וחדשניות.
פילוסוף התרבות והאנתרופולוג ז'ורז' בטאיי ([1954] 2010 ; Bataille, 1985) הגדיר אף הוא את המושג יתרות/עודפות. לדידו יש להביא את החוויה הרציונלית והמדעית של האדם בן זמננו לקצה גבול האפשרויות שלה, כדי לצפות בהתפוררותה. כדי לעשות זאת דרושים תהליכים של עיוות, פרוורסיה, גודש ופרודיה עצמית. לב החוויה, על-פי בטאיי, מצוי בקדושה ובפולחן היוצרים משמעויות חדשות של עוצמה. העוצמה קשורה לחוויות של זרימה, של השתנות ושל חוסר יציבות. היא חותרת לגדות שמעבר לנהר המוכר של החיים. המקום של העוצמה, היתרות והגודל (המילה גודל מציינת חריגה מן המידה הנאותה) הוא אתר שבו ההבחנות, ההגדרות והמוסדות הרציונליים שוקעים לתוך עצמם ומייצרים תשוקה בלתי נשלטת, המערבת יצרי עונג ויצרי מוות. זוהי התפנית האי-רציונלית של התרבות המערבית. היא מתקשרת ישירות לחוויית האינפורמציה המורכבת והחידתית, על סף הכאוס, של העידן הפוסטמודרני. היא קשורה גם לחוויית העוצמה שמקורה בטרור הפוליטי, החזותי והפורנוגרפי, המתקיף את הגוף האינדיווידואלי והחברתי בימינו (ע"ע וירוס ; ממשי).
המושגים "עודפות" ו"יתרות" מופיעים כבר ברטוריקה הקלאסית, ומשם הם מושאלים אל הבלשנות. דוגמאות לכך הן ביטויים עודפים כגון "לרדת למטה" ו"לצאת החוצה". משם נודדים המושגים אל תחום הקיברנטיקה, אל תורת המידע, אל התקשורת ואל התרבות. בימינו ראוי להבליט את הקשר בין שתי חוויות של עודפות: חוויית העודפות או היתרות של המידע וחוויית העודפות או היתרות שמקורה בדימוי חושני. בעידן של שקיעת המידתיות הראויה, קיימת נטייה מתמדת לחריגה ולהפקעת המסגרת המתוחמת והרציונלית של הקיום. התרבות נוסקת מהעידן המדיד של הרציונליזם אל עידן הריגושים המופרזים והמופרכים של ההווה (ע"ע סטרס).
מכאן לאן?
מקורות
בטאיי, ז' [1954] 2010: החוויה הפנימית, תרגום: ד' יואל, תל אביב: רסלינג.
Bataille, G. 1985: Visions of Excess: Selected Writings 1927-1939, trans. A. Stoekl, Minneapolis: Minnesota University Press.
Shannon, C. and Weaver, W. 1949: The Mathematical Theory of Communication, Champaign: Illinois University Press.
תאור / מקור התמונה:
Source: Motivetedphotos.com