קהילייה מדומיינת

השיח הפוסטמודרניסטי, המבקש לרדת לחקר הלאומיות, שולל את קיומה כאידאולוגיה ורואה בה תופעה היוצרת את עצמה: "סיפור מעין זה, שבו מוצאים בני האומה את זהותם הקולקטיבית, הוא סלקטיבי, פיקטיבי ומניפולטיבי מעיקרו. הוא מכונן לא רק אומות ועמים אלא גם דתות, ציוויליזציות, אידאולוגיות פוליטיות או תיאוריות מדעיות המתיימרות לתאר את המציאות ההיסטורית או הטבעית במעין 'סיפור-על' אחד ויחיד" (מאלי, 1999). הנרטיב הוא אפוא התוצר של הלאומיות, סיפור עלילה דרמטי המשתנה תדיר, "לעתים פתטי וקומי-טרגי, שכולנו שחקנים בו, מדעת ושלא מדעת" (פפה, 1995).

ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון (1999) רואה באומה תולדה של שינויים בתפיסת המרחב והזמן של הקהילה; הוא מזהה קשר בין המושג אומה לבין התפתחות שיטות הייצור הקפיטליסטיות בענפי הדפוס. אנדרסון מאתר דמיוּן מחדש (Re-imagination) של האומה כעתיקת יומין. עם שקיעתם של מוסדות מסורתיים כגון הדת והמשפחה, שסיפקו לכידות חברתית, נחמה רוחנית וסדר יום מוסכם, נוצר ריק שאליו נוצקה הלאומיות. זו הפכה לתחליף מטאפיזי נוכח תחושת האקראיות שהשתלטה על עולם מחולן, ריק מוודאות. תיאור זה נכון גם להיווצרותן של קהיליות מדומיינות אחרות, למשל קהילות וירטואליות. בניגוד לארנסט גלנר (Gellner, 1964), הרואה באומה פיתוח מלאכותי ו"זיוף" של מציאות שאינה קיימת, אנדרסון גורס כי עצם היכולת לדמיין סיפור משותף אחד ולא סיפור אחר היא שמייחדת את האומה ככזו ומבדילה אותה מאומות אחרות.

על-פי אנדרסון, המושג "אומה" הוא ביסודו מושג מודרני, פרי עידן הנאורות של סוף המאה ה-18 והרומנטיקה של ראשית המאה ה-19. המונח נוצר ככורח פוליטי השואב את עוצמתו מן ההגדרה האוטונומית החילונית של האדם, הקובעת את ראייתו העצמית במסגרת פוליטית ריבונית. המונח "קהילייה מדומיינת" חוצה את גבולותיה הפוליטיים של מדינת הלאום ומתייחס לקהילייה רחבה יותר, לקולקטיב גדול של אנשים המדמיינים את עצמם ביחסי אחווה. במובן זה אפשר לדבר על האומה היהודית כקהילייה מדומיינת הכוללת בתוכה את הגולה, ובה בעת להניח שגם האומה הערבית אינה רק סיסמה פוליטית מגויסת אלא תיאור של קהילת הזדהות החוצה את גבולותיהן של מדינות ספציפיות.

בעקבות אנדרסון ראוי לחזור למושג גבול. הקהילייה המדומיינת אינה זהה עם האנושות כולה. זהו קולקטיב גדול, אך תמיד בעל שיעור, המניח את קיומן של אומות אחרות המאוגדות בקהיליות דמיוניות שונות. במציאות ההיסטורית שימשה לא אחת התודעה של הקהילייה המדומיינת בסיס לתוקפנות ולהתפשטות של מדינת הלאום במטרה להכיל בתוכה את כל חברי הקהילייה, גם את אלה הנמצאים מחוץ לגבולותיה הפוליטיים. בדומה, אנדרסון מאתר פוליטיקה קולוניאליסטית כוחנית שעניינה מתיחת גבולות דרך שרטוט שרירותי של מפות. פרקטיקה זו יצרה עבור הנתינים המקומיים זהות לאומית מדומיינת שתאמה את האינטרסים של האימפריה.

ראוי להתעכב על הקשר בין קהילייה מדומיינת לבין פוליטיקה רב-תרבותית. ההיסטוריון שלמה זנד (2000) גורס למשל כי ספרו של אנדרסון ומושג הקהילייה המדומיינת, לצד כתבים נוספים משנות השמונים והתשעים, הם "ביטוי תיאורטי ראשוני להתערערות חוסנה המנטלי של הלאומיות המוכרת שהשתלטה על חיי החברה האנושית במאתיים השנים האחרונות" (זנד, 2000: ב-13). הגם שהאומות עדיין עומדות על כנן, הרי כבר אפשר לזהות באירופה ובצפון אמריקה בקיעים ראשונים ורמזים מהוססים ל"פוליטיקה של זהויות ממין חדש, שקשה עדיין לעמוד על רכיביה המדומיינים" (שם). נשאלת השאלה באיזו מידה מושג הקהילייה המדומיינת תואם את המציאות החדשה, שבה עשויות לדור במדינת לאום אחת קהיליות תרבותיות דמיוניות רבות. האם מדינת הלאום המודרנית מתפרקת לקואליציה של קהיליות דמיוניות קטנות? ומהו היחס בין הקהיליות הקטנות לקהילייה הדמיונית המבוססת על ראייה הומוגנית ומונוליתית של האומה? עזמי בשארה מציע ליישב את הסתירה על-ידי חידוד ההבדל בין המושגים לאום ואומה: "על הלאום להישאר קהילייה תרבותית מדומיינת ואילו האומה תהיה כלל האזרחים במדינה דמוקרטית" (בשארה, 1999: 261) (ע"ע רב-לאומיות).

צנחנים בכותל המערבי בירושלים עם כיבושו, יוני 1967. צלם: דוד רובינגר.
קובץ זה מוגן בזכויות יוצרים. עם זאת, מעלה הקובץ סבור/ה שהשימוש בו כאן הנו בגדר שימוש הוגן. מקור: משרד ראש הממשלה. לשכת העיתונות הממשלתית. מחלקת הצילומים. ניתן להשתמש בקובץ זה בערך תצלום הצנחנים בכותל המערבי בלבד.