הומופוביה

העמדה ההומופובית מניחה כי הגשמת תשוקה לבן אותו מין עלולה לאיים על המבנה הפוליטי והמוסרי הרווח ולסכן את המשך קיומו של הגזע. האידאולוגיה היצרנית של הקפיטליזם, למשל, מעדיפה מבנים הטרוסקסואליים המבוססים על פרדיגמה של ייצור (פוקו, [1976] 1996), והמשפחה ההטרוסקסואלית היא המוסד המגשים מבנה יצרני מעין זה.

מבחינה פילוסופית, ההומופוביה מוּנעת על-ידי הרצון המובלע לשלוט בתשוקה ולייצג אותה במוסדות הלגיטימיים שיצרה התרבות, הנתפסים במושגים בינאריים של גבריות/נשיות. ההומוסקסואליות, שאינה בינארית, חותרת תחת תבנית זו ולכן יוצרת תשוקה "חסרת טריטוריה". לדברי ז'יל דלז (Deleuze), דה-טריטוריאליזציה של התשוקה מאיימת על השיטה, משום שהיא יוצרת מצב שאינו ניתן לשליטה בידי מנגנוני המדינה, המשפחה והקפיטליזם בכללותו (Deleuze, [1969] 1990).

התבוננות ביקורתית בעמדה ההומופובית מעלה שהתרבות הדומיננטית מציגה את ההטרוסקסואליות כתופעה טבעית ולכן אמיתית, ראשונית ומקורית. ההומוסקסואליות מזוהה עם המושגים מלאכותיות, שקר, תחפושת, אבנורמליות וסטייה, ולכן היחס אליה שלילי. המסורת המערבית הרציונלית העדיפה תמיד את הטבעי ושאפה להגיע למקור, ולכן הדגם ההומוסקסואלי נתפס כייצוג של השקרי והתרבותי. ביקורת על הבניה תרבותית זו מציגה את ההומופוביה כתוצר של הקשר חברתי ופוליטי, ובכך שומטת את הקרקע מתחת לטענה לקיום טבעי ומובן מאליו של התופעה.

להומופוביה היסטוריה ארוכה: בתקופת יוון הקלאסית לא היתה להומופוביה אחיזה של ממש, מפני שהתרבות היוונית היתה בי-סקסואלית מעיקרה והכירה בערך האהבה ההומוסקסואלית וההטרוסקסואלית כאחת. בימי הביניים ובתקופת הרנסנס נמשך היחס הליברלי להבדלים ולהעדפות מיניות. עם כינונה של המסורת המודרנית, במאות ה-18 וה-19, התגברה התופעה ההומופובית כפועל יוצא של אורח החשיבה הבינארי שאפיין את המודרניות. הפוסטמודרניות, החל מן המחצית השנייה של המאה ה-20, מטה את הדיון למסילות חדשות. ההומופוביה מופיעה עתה כמילת גנאי ובוז, המתארת סטייה נפשית. גילוייה השליליים של ההומופוביה מופנים בעיקר כלפי הומואים ופחות כלפי לסביות, שאינן נתפסות כגורם המערער על המשך קיומו של הגזע. מגמה זו היא חלק בלתי נפרד מסגנון החיים המאפיין את התרבות ההטרוסקסואלית: סובלנות למגע פיזי (נשיקות וחיבוקים) בין נשים, לעומת חוסר סובלנות מובהק כלפי האפשרות של מגע פיזי או מיני בין גברים. לכאורה, הגבר החדש נגוע פחות בהומופוביה, משום שהוא מאמץ לעצמו קודים תרבותיים הנחשבים נשיים או הומואיים (Dollimore, 1986).