קונוטציה/דנוטציה

הביקורת הפוסט-סטרוקטורלית העלתה על נס את הקונוטציה, תוך שלילת מעמדה של הדנוטציה כמייצגת הראשית של המשמעות. דוגמה מובהקת לכך היא ספרו של רולאן בארת (Barthes) מחשבות על הצילום (1988) הדן בשאלות של דנוטציה וקונוטציה בהקשר של צילום. המסר הצילומי, טוען בארת, הוא לכאורה מסר דנוטטיבי, מילולי, חסר קוד. לכאורה אין שום קידוד או טרנספורמציה בין האובייקט במציאות לבין ייצוגו בתמונה. זוהי אנלוגיה מושלמת, הקלטה של המציאות שאינה מחייבת פעולת פענוח של המתבונן. "זה הדבר עצמו"; התמונה כה מושלמת עד שתיאורה באופן מילולי אינו אפשרי. אולם בדיקה נוספת מגלה שקיים מסר נוסף, המסר הקונוטטיבי (ע"ע קונטקסט), הנבנה באופן פרזיטי על גבי המסר האנלוגי, הדנוטטיבי. הצילום נושא בתוכו פרדוקס: לכאורה מדובר במסר דנוטטיבי, אך למעשה מתקיים בו שיתוף של שני מסרים, האחד חסר קוד (דנוטציה) והאחר בעל קוד (קונוטציה). באופן מבני המסר הקונוטטיבי מתפתח על בסיס המסר חסר הקוד (ניר, 1999).

המסר הקונוטטיבי הוא מסר מקודד המצריך פעולת פענוח מצד המתבונן. מסר זה מבוסס על רטוריקה תקופתית ועל מאגר של סטריאוטיפים משותפים. המתבונן נדרש לתהליך של חונכות ולמידה כדי להבינו (ע"ע אוריינות). המסר הקונוטטיבי, בניגוד לדנוטטיבי, מוגדר רק במונחים פרדיגמטיים, שכן זהו מסר לא ליניארי ולא המשכי (ע"ע מטאפורה/מטונים). בצילום, טוען בארת, הפשטות האנלוגית יכולה להפוך למיתולוגית, שכן דווקא משום שהצילום הוא העתק מדויק של המציאות יש בכוחו להסוות את המסרים שברצונו להטמיע בציבור. המעמד האובייקטיבי לכאורה של הצילום מוביל גם לפרדוקס אתי, שכן היעדר הקוד מחזק את יכולתו של הצילום להתחזות לאמין, לטבעי, לאובייקטיבי. ההתחזות מסווה את מידת ההשקעה וההתערבות בצילום ומקשה על הניצבים מולו לפתח דרכי התגוננות מפני המסרים האידאולוגיים והתרבותיים המסתננים לתוכו (Barthes, 1977).

מסר קונוטטיבי הוא מסר מקודד, סימבולי, תרבותי. פענוחו תלוי בסוגים שונים של ידע המשוקעים בדימוי. האידאולוגיה הייחודית לחברה או להיסטוריה היא השולטת במשמעות של עולם המסומנים. הדנוטציה היא למעשה אוטופיה. לעולם איננו יכולים לפגוש את המשמעות הדנוטטיבית המילולית הטהורה ללא הסימון הקונוטטיבי. המסמן משתחרר מתהליכי המשמוע החד-משמעיים ונוטה לעבר הרב-משמעות. הוא מכונן את הסימן מחדש לאחר ששוחרר מעריצותה של המציאות וזכה לקיום עצמאי ביחס לסימנים אחרים (ע"ע פוליסמיות). בארת מדגיש את התהליך הזה בנתחו את שפת המיתוס. השפה המיתית מתחזה לשפה דנוטטיבית ישירה, אך למעשה זוהי שפה בדרגה שנייה שהושתלה במקום השפה שגורשה. כפועל יוצא מכך שונתה הוראת המילים ותחום ההבעה שלהן הורחב לכיוונם של מסומנים חדשים. מסומנים מיתיים אלה הם פרי השפה הקונוטטיבית שתפסה את מקומה של שפת הדנוטציה. השפה המיתית החדשה מתפרשת על-פי הקשרים תרבותיים ואידאולוגיים חדשים ותובעת ממשתמשיה אמון מוחלט וציות (בארת, [1957] 1998).

צילום: אלכס ליבק