שעשועון

מראשית דרכם אימצו הרדיו והטלוויזיה את השעשועון כסוגה בידורית עיקרית. הפופולריות של השעשועון ידעה מהפכים רבים. בסוף שנות החמישים פרצה בארצות הברית שערוריית  שאלת  ה-64,000 דולר. התברר כי משתתפים בתוכנית פופולרית זו ובתוכניות אחרות קיבלו מראש את התשובות לשאלות ואף ערכו חזרות. הפרשה פגעה באמינותן של רשתות הטלוויזיה והובילה לביקורת נוקבת על הז'אנר ולפגיעה בפופולריות שלו. כיום אנו עדים לשובו של השעשועון למעמד של ז'אנר פופולרי בטלוויזיה בעולם כולו.

בהשוואה לסוגות אחרות, סוד קסמו של השעשועון טמון ברמת מעורבותו של הקהל. חידונים ושעשועונים שונים מסוגות בידוריות אחרות במידת אי-הוודאות הגבוהה שבהם, שהרי תוצאותיהם לעולם אינן ידועות מראש. המתח, אי-הביטחון, ההצלחה והכישלון נתפסים כאמיתיים. יותר מכל תוכנית בידורית אחרת, השעשועון מעורר תחושות אמינות והזדהות. צופה בטלוויזיה המזדהה עם מתחרה מנצח חש תחושה של הישג אישי – תחושה נדירה במחוזות טלוויזיוניים אחרים. הסבר נוסף לפופולריות של הז'אנר טמון בקלות הבלתי נסבלת של ההישג ושל הניצחון בשעשועון: בד בבד עם התחרות שעל המסך בין המתמודד לבוחניו נערכת תחרות מדומה בין הצופה בבית לבין המתמודד שבתוך הקופסה. הצופה משווה את עצמו למתחרה ללא הרף. "הצלחת הצופה" מובילה לתחושה שאך כפסע היה בינו לבין הישג כספי משמעותי. כל שחסר לו היה אומץ ומזל.

לצד ז'אנרים גובלים כגון תוכניות מציאות, השעשועון משקף אידאולוגיה קפיטליסטית מתוחכמת. הדגשת חשיבותו של הידע כבסיס להצלחה, זיהוי ההצלחה עם כסף והעלאה על נס של ערכי עבודת הצוות והייעוץ – כל אלה מייצרים נמען המקבל את ערכיה הבסיסיים של השיטה הקפיטליסטית כמובנים מאליהם. נוספים לכך גם ערכים המאפיינים את כל מסגרות הייצור בקפיטליזם,  כגון תחרות וקונפליקט, דבקות במטרה, נחישות, הישרדות, ספורטיביות, הישגיות וחמדנות ויכולת לציית לסמכות. אלה יוצרים מתכון מושלם המשקף את האתוס התרבותי בן זמננו (ע"ע ליברליזם, ניאו-ליברליזם).

ראוי לציין את הממד האסתטי-ריגושי שמעוררת ההצגה התחרותית. לפנינו מחזה ראווה שהוא תרגום עכשווי למופע התחרות, ל-Agon הקדום: קרב גלדיאטורים בין בעלי הידע. בתום התהליך מוכתר אדם אחד למלך ואילו מישהו אחר, כדין מוסכמות הז'אנר, מודח מן המלכות ומושלך מאוכזב ומבוזה מחוץ לבמה, לקול מצהלות הצופים (דוגמה אופיינית לכך היא השעשועון הבריטי החוליה החלשה, שהופץ ברחבי העולם ויובא גם לישראל). זהו הממד הקרנבלי בשעשועון. עם זאת, יש להדגיש שהקרנבל הוא מסגרת רעננה לתהליכי מחאה ושינוי. השעשועון לעומת זאת נועד לשעשע ולהצחיק, אך הוא חף מכל ממד ביקורתי. הוא תוחם עצמו לסטטוס קוו הקפיטליסטי ותו לא. דוגמה מעניינת לכך אפשר למצוא בסרט חידון האשליות (רוברט רדפורד, 1994). מפיקי החידון מגלים למתמודדים את התשובות מראש ומתמרנים באופן מלודרמטי את הופעתם מול המצלמה. המתמודדים נבחרים על-פי קריטריונים של רייטינג ועונים לשאלה מיהו הגיבור הכל-אמריקאי האולטימטיבי: האם זהו המתמודד היהודי הלא-כריזמטי, "האיש מעבר לפינה", או המתמודד הוואספי הנוצץ, המשקף את חלומה הרטוב של אמריקה? ברגע שסוס אחד נופל ומוכרז "סוס מת", מיד מוזמן הסוס האלטרנטיבי לתפוס את מקומו, ובלבד שעקומת הרייטינג תהיה גבוהה כתמיד.

דוגמה אחרת לייצוג הז'אנר הוא הרומן נער החידות ממומביי של הסופר ההודי ויקאס סווארופ ([2005] 2007) שעובד אף לסרט באותו שם (דני בויל ולאבלין טאנדאן, 2008). גיבור הסיפור, החף מכל ידע, מצליח באופן פלאי לעמוד במשימה ולהשיב על כל השאלות, וזאת על שום האירועים האבסורדיים שניקרו בדרכו וסיפקו לו את הידע הדרוש. ז'אנר השעשועון המערבי, המעלה על נס את הידע כמנוף להצלחה, מוצג כאן באופן אירוני:  דווקא מצוקות החיים והסימטאות האפלות שלהם מסמנות את הדרך לגאולה. הגאולה, מצידה, נושאת גוון קונפורמיסטי ואירוני כאחד. מנקודת מבט קונפורמיסטית, הגיבור זוכה בכסף;  מנקודת מבט אירונית, הסרט (בשונה מהספר) מסתיים בסצינה של קיטש מושלם (מחזמר המצולם בסגנון של סרט הודי). סיום זה חותר במודע תחת הפתרון המוצע.

From: Slamdog Millionaire. Director: Danny Boyle, 2008