שקיפות

שקיפות היא אחד היסודות הליברליים המרכזיים בניהול מערכות ביורוקרטיות מורכבות. נהוג לדבר על שקיפות בחלוקת תקציבים ומשאבים, על שקיפות בחלוקת טובין ממשיים וסמליים, על שקיפות במתן הזדמנויות ועל שקיפות בחשיפת המערכת לביקורת מתמדת. יתרונותיה של השקיפות באים לידי ביטוי במגוון תחומים: השקיפות מאפשרת לייעל את המערכת, הנחשפת לבקרה ולביקורת (ע"ע שדרוג); היא יוצרת יחס של אמון כלפי המדיניות של מקבלי ההחלטות; היא תורמת לתחושה של שותפות סמלית בהחלטות חשובות שהן בעלות השפעה מכרעת על חיי הפרט או על חיי הציבור במדינה דמוקרטית. כמו כן, השקיפות מאפשרת למערכת להציג קריטריונים שוויוניים והוגנים ככל האפשר ביחס לקבוצות שונות של צרכנים. השקיפות היא גם אסטרטגיה שיווקית: היא הופכת לחלק מן המוניטין העסקי של הארגון ומשמשת בסיס ליחסי הציבור שלו. שקיפות היא דימוי חיובי המקדם את מטרות הארגון או משרת את צורכי הפוליטיקאי. בקצרה, השקיפות תורמת לבניית הלגיטימיות הציבורית של מערכות, ארגונים ואישים.

מעבר לשימוש הפוליטי במונח ראוי לעמוד גם על משמעותו התרבותית. משמעות זו מתפצלת לשניים: קיימת "שקיפות חיובית" ולצדה "שקיפות שלילית". השקיפות החיובית מיוחסת לתנאי פעולה תקינים והוגנים של יחידים או של מערכות. סוכנים במרחב הציבורי המקפידים על רטוריקה של שקיפות מבטיחים לכאורה כי השחיתות גורשה סופית מטרקלינם. אולם במציאות הניאו-ליברלית, שבה המערכת הפוליטית משתפת פעולה עם ההון, הפכה השקיפות לסיסמה שגורה, שכל קשר בינה ובין "העולם הנקי" שהיא מבשרת עליו מקרי ביותר (רוזנבלום וטריגר, 2007: 321-317). כך הופכת השקיפות לנשקם הציני של החזקים: הם אינם מאמינים ולוּ למילה אחת היוצאת מפיהם.

בד בבד מתקיימת השקיפות גם בממלכת החלשים. אלה הם "האנשים השקופים": חסרי הבית, מהגרי העבודה, עובדי רשתות למיניהן (מרכולים, רשתות מזון מהיר ועוד). אלה הם אחרים שקיומם הוכחש, שתשומת הלב והנִרְאוּת ניטלו מהם – האנשים שאינם ראויים למבט; ציבור השייך לקבוצות מיעוט, שאנו פטורים מלראותו (לומסקי-פדר ורפופורט, 2010). אנו מעדיפים אנשים נורמטיביים, אנשים שאינם "רוחות רפאים": הם קיימים. אם נחבר את שני פניה של השקיפות, התוצאה מטרידה: בשני המקרים מדובר במילה הנישאת בפי החזקים. מצד אחד הם מבקשים לשבח את עצמם ולהאדיר את פועלם, ומצד אחר הם מבקשים לבדל עצמם מן האנשים השקופים באמת. כך משרתת השקיפות, בעל כורחה, את הסמנטיקה של הדיכוי.

מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית
מקור: העין השביעית