שיח (ניתוח)

השיח, שהוא שימוש בשפה לשם שיקוף הסדר החברתי או עיצובו, הוא אירוע המתממש בפרקטיקות השונות של הלשון: לשון כתובה ודיבור. פרקטיקות אלה משתמשות בשפה כדי לייצג משמעויות. יש לעיין אפוא בתיאוריות של שיח כדי לעמוד על המשמעויות החברתיות והפוליטיות הנודעות לשפה. על-פי פוקו (Foucault), מבנים חברתיים כגון חינוך, פוליטיקה, דת ומשפט ממוקמים בתוך צורות של שיח ונוצרים באמצעותו (פוקו, [1970] 2005). הלשון היא שמוציאה את המבנים האלה מן הכוח אל הפועל. הצורות הלשוניות מספקות לגיטימציה למה שנחשב ידע בהקשר מסוים ומוציאות החוצה מה שאינו נחשב כזה באותו הקשר. לשיח יש אפוא תפקיד רגולטיבי, העלול להיות דכאני בתנאים מסוימים. בניגוד לתפיסה הליברלית, הסובייקט אינו נתפס כישות אוטונומית וריבונית המממשת את חירותה; הסובייקט הוא כבר תוצאה של הבניה שיחנית הנוצרת באמצעות השפה: הסובייקט הוא האפקט של השיח שבתוכו הוא פועל.

עמדה זו מהדהדת בתיאוריות שונות של שיח ביקורתי (Critical Discourse) בעידן מאוחר יותר. תיאוריות אלה מניחות שהשפה מַבנה מציאות ושכל ידע וכל אובייקט בעולם הם פרי של הבניה ערכית זו (Fowler, 1981: 25; Van Leeuwen, 1993: 193). ניתוח ביקורתי חושף את המבנים האידאולוגיים העומדים בבסיסם של המבנים החברתיים וכך הוא מיידע אותנו בתהליכי הכוח המתרחשים בחברה, כגון אפליה חברתית והדרה, שהן מנת חלקם של המורחקים מרשתות השיח השולטות (Fairclough, 1995: 27). מטרת הניתוח היא לחשוף את רכיבי הכוח בהבניה של מוסדות חברתיים, במגמה ליצור התנגדות ולפעול לשינוי המצב (Schiffrin, 1993; Jaworski and Coupland, 2004). דוגמה לכך היא התיאוריה הביקורתית המזוהה עם אנשי אסכולת פרנקפורט.

הפילוסוף הפוסטמודרני ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard, [1983] 1988) ממשיך את המסורת הביקורתית הנזכרת, אולם הוא מעדיף לדבר על "ז'אנרים של שיח". ז'אנר של שיח הוא אופן של ארגון מציאות בהתאם לקובץ מסוים של כללים המורים לנו כיצד לחשוב על היחידות השונות של השפה. יחידות אלה הן ה"משפטים" – Phrases, במונחיו של ליוטאר. הז'אנרים של השיח נקבעים על-ידי כללים אלה. לדעתו, אי-אפשר לגזור את עליונותו של ז'אנר שיח מסוים ולהעדיפו על פני האחרים. שום ז'אנר אינו יכול להיחשב ראשוני ואמיתי יותר מן השאר: כולם מאורגנים בהתאם לתכלית שהם משרתים. היות שמדובר בריבוי של תכליות, ממילא ברור כי שום ז'אנר אינו יכול לזכות במעמד של מטא שפה. מדובר אפוא בריבוי של אופני שיח שווי תוקף אם כי שונים מאוד זה מזה, המתחרים ביניהם על תשומת לבו של הצרכן הפוליטי והחברתי (Lee, 1992) (ע"ע דיפרנד). הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס (Habermas) מתח ביקורת על גישה זו. לשיטתו, השיח ממלא תפקיד נורמטיבי. הוא נותן ביטוי לסיטואציה של "דיבור אידאלי". תפקידו של זה להבטיח את קיומו של מרחב ציבורי ביקורתי, שאינו מושפע מעמדות הכוח ומהאינטרסים של הצדדים (Habermas, 1970; 1984) (ע"ע פעולה קומוניקטיבית).

לסיום, אפשר לומר כי ניתוח שיח מתמקד בפער שבין המובן הפורמלי של משפט על חלקיו לבין המובן החברתי בעולם האנושי שמחוץ למשפט הפורמלי. הדילמה המרכזית נוגעת לשאלת יכולתה של השפה לשנות את המציאות (ע"ע תקינות פוליטית). כל פעולה לשונית היא פעולה חברתית המשרטטת את גבולות העולם. ניתוח השיח עוסק אפוא במילים כמייצרות תקשורת; הוא מבליט את הממד האינטרסובייקטיבי של המציאות (Jaworski and Coupland, 2004). ניתוח שיח הוא על כן אמצעי מרכזי לניתוח ביקורתי של משמעויות חברתיות במטרה לפעול לשינוי נורמות ואידאולוגיות שולטות (ע"ע מיעוט, ספרות מיעוט).

תום טרגר – Youtube