תקשורת אלטרנטיבית, תקשורת עצמאית

התקשורת העצמאית מאתגרת את הזרם המרכזי של תקשורת ההמונים; היא מפיצה חדשות ומידע שזכו להתעלמות של המדיה או נדחקו לקרן זווית. במיטבה, התקשורת האלטרנטיבית מערערת על ה"אמת" המשווקת על-ידי אמצעי התקשורת הממוסדים. היא אוספת ומפיצה עדויות על עוולות ועל גילויי אלימות הנעשים בידי השלטון ונציגיו או בחסותם, ובמקרים קיצוניים היא מערערת בגלוי על השלטון ועל נציגיו (Atton, 2002; Stein, 1998). תקשורת זו באה לידי ביטוי בפעילותם של מרכזי תקשורת אלטרנטיביים, המפיצים את בשורתם בערוצי התקשורת המסורתיים (בעיקר באינטרנט וכן באמצעות הרדיו, הטלוויזיה ומגזינים ייעודיים), אך גם באמצעות שיטות הפצה והשפעה אלטרנטיביות, שעיקרן פועלות במרחב הציבורי (Hamilton, 2000).

סוג אחד של תקשורת אלטרנטיבית בא לידי ביטוי בפעילותם של מרכזי תקשורת עצמאיים (Imc – Indipendent Media Centers) בזירה התקשורתית הנוכחית. אלה הם לרוב ארגונים ללא מטרות רווח המצהירים על היותם תחליף לערוצי התקשורת הנשלטים בידי הממשל או התאגיד (ע"ע אינדי). בהקשר זה בולט הארגון "אינדימדיה" – ארגון בעל עשרות שלוחות ברחבי העולם, שהחל את דרכו בנובמבר 1999 כדי לכסות תקשורתית הפגנות נגד הגלובליזציה וארגון הסחר העולמי. "אינדימדיה" מוחה נגד המחוייבות כביכול לסטנדרטים של ניטרליות, אובייקטיביות ומהימנות עובדתית. התכנים המפורסמים ב"אינדימדיה" משקפים במוצהר את השקפת העולם של הארגון  (Downing,  2001).

סוג אחר של תקשורת עצמאית הוא התקשורת המכונה "תקשורת קהילתית" (תמיר, 1993). חזון התקשורת הקהילתית נשען על תפיסה הרואה בטכנולוגיות התקשורת החדשות אמצעי במעבר מתקשורת "מדכאת" לתקשורת "משחררת". חסידי התקשורת הקהילתית קוראים להגברת נגישותו של הציבור למערכות התקשורת, לעידוד השתתפותם של יחידים וקבוצות בהפקת מסרים תקשורתיים, בניהול עצמי ובקביעת מדיניות הנוגעת גם לערוצי המידע הרגילים, ובעיקר במימוש הזכות לתקשר. "מימוש זכות זו מצופה להביא לשינוי ביחסים בין רשויות שלטון, מוסדות תקשורת ואזרחים" (שנער, 1993: 9). נראה כי מסיבות שונות חזון התקשורת הקהילתית עדיין רחוק מהגשמה מלאה. עם זאת, כבר כיום אפשר להצביע על סימנים של הצלחה: מגזינים שכונתיים ויצירות טלוויזיוניות של חובבים, המשודרות בטלוויזיה במסגרת ערוצים ייעודיים, רשתות תקשורת במעגל סגור בקיבוצים וביישובים קהילתיים, רדיו אזורי, עיתונות מקומית, ובעיקר אתרי אינטרנט המאפשרים ביטוי, גם אם לא משוכלל, בכל עניין ודבר.

בשנים האחרונות מתרחב השימוש במונח. הוא מתייחס כעת גם לניצול הוידיאו והאינטרנט בידי קבוצות בעלות סדר יום מהפכני, לרבות ארגוני טרור כגון החמאס, המחתרת הצ'צנית או ארגוני המורדים בעיראק לאחר הכיבוש האמריקאי. מדובר לרוב בתיעוד פעילותו של הארגון מנקודת מבטו, תוך הבלטתן של תמונות זוועה והלם. (ע"ע אלטרנטיבה ; אקטיביזם ; דוקו-אקטיביזם, וידאו-אקטיביזם) ; שיבוש תרבות.