מפה

Map

הפשטה מדעית של המציאות. ייצוג על-פי סימנים מוסכמים וברמת פירוט נתונה של אזור, שדה או תחום. מכשיר להבניה של העולם וכלי למימוש של כוח. סוגיית המפה מרכזית בשיח הגיאוגרפי והפוסט-קולוניאלי שעניינו שרטוט וחצייה של גבולות. הדילמה המרכזית העולה לדיון היא, האם המפה מייצגת מציאות אובייקטיבית, או שמא היא כלי פרשני ואידאולוגי היוצר הבניה של המציאות?

כל דיון במפה ובמיפוי מבקש לעסוק בשאלות שמקורן בתחום המעשי ובתחום האסתטי וההכרתי. סוגיות כגון מידת ההפשטה והשוני, קנה המידה ורמת הייצוג, מרכזיות לעניין זה. השאלה המרכזית נוגעת להילת הדיוק של המפה. במילים אחרות: מהו הכלל שמקשר בין המפה לשטח, בין המפה לטריטוריה? האם ניתן להפריד בין המדען הצופה לבין מושא הצפייה שלו? "סרטוט המציאות, אינו העתקה מדויקת של המציאות אל הנייר אלא פרשנות של המציאות" (פורטוגלי, 1996: 44). מפות מכילות תמיד "במינונים שונים ובתקופות שונות, את הידוע ואת הרצוי, את הדמיון ואת האמונה […]" (שם: 45).

מקובל לחשוב כי ככל שהמפה מפורטת יותר, כלומר קנה המידה שלה גדול יותר, כך היא אמינה, אמיתית ומייצגת נכון יותר את המציאות. ואולם כלל זה מדויק רק עד לדרגת פירוט מסוימת, שלמעלה ממנה פוסקת המפה מלמלא את תפקידה. את שאלת קנה המידה אפשר להדגים באמצעות הטקסט "על הדקדקנות שבמדע" של הסופר חורחה לואיס בורחס (Borges): "ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הכרטוגרפיה דרגת שלמות שכזאת, עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה על פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ. ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה, והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות. הדורות הבאים, שהיו פחות מכורים ללימוד הכרטוגרפיה, הבינו כי המפה המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקירוה לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין מתקיימים קרעי חרבות המפה, ומשמשים משכן לחיות או לקבצנים; בכל הארץ כולה לא נותר שריד אחר למדעי הגיאוגרפיה" (בורחס, [1954] 1987: 119). מצב דברים זה, שבו מסמני המפה זהים עם המסומנים שלה, כלומר עם הטריטוריה הממשית, הופך את מלאכת הסימון לבדיחה פילוסופית, המבליטה את קוצר ידו של המיפוי (הייצוג הסימבולי) לספק ידיעה מוצקה וודאית על העולם (הד, 1996).

שורש הבעיה הוא אפוא תהליך התרגום מן המסומנים למסמנים. כדי לקשר בין המייצג (המפה) למיוצג (העולם) אנו נזקקים לקריאה מדמיינת של המפה: "עשיית המפה וקריאתה קשורות בדמיון, באפשרויות שלנו להפוך נקודות לעצמים ועצמים לנקודות […]" (פורטוגלי, 1996: 47). חלק מן הבעייתיות של המיפוי נוגע בשאלה אם אפשר, במצב נתון, ליצור תמונה מוסכמת של העולם, או שאפשר רק לדבר על ריבוי בו-זמני של תמונות עולם מתחרות. במקרה השני מדובר בהבדלים הנוצרים כתוצאה מפרשנות, שהיא קריאה סובייקטיבית ומשתנה של העובדות. בעולם פוסט-סטרוקטורליסטי, שבו הסימן מתפרק לאוסף של הבדלים, גם התוצאה – שרשרת הסימון של המפה – הופכת לאקראית ובלתי בטוחה. המשמעות משתנה בהתאם לקודים תרבותיים של "תרגום", המשפיעים על אופן הקריאה של המציאות.

אפשר להתבונן בסוגיה זו גם מפרספקטיבה היסטורית. ניתן לטעון כי המפה משמשת ככלי של מיון, הכללה ופיקוח ומשרתת אינטרסים קולוניאליסטיים (ע"ע פוסט-קולוניאליזם). מאז שנת 1761, עת הומצא הכרונומטר שאִפשר לחשב במדויק את קווי האורך, "פניו המתעגלים של כדור הארץ כולו הושמו בסד של מערכת קווי אורך ורוחב גיאומטריים, שהלבישה קופסאות מרובעות מדודות על אוקיינוסים ועל אזורים לא נודעו" (אנדרסון, 1999: 209). המודד פעל כדי להטיל פיקוח על המרחב הטופוגרפי. בתהליכי הקולוניזציה נוצר ייצוג חדש של המסומן: בניגוד לסדר "הרגיל", שבו "המפה רק מייצגת משהו שכבר נמצא 'שם' אובייקטיבית […] [כעת] התהפך היחס הזה. המפה הקדימה את הממשות המרחבית, ולא להיפך. במילים אחרות, המפה שימשה דגם למה שהיא התיימרה לייצג, היא נעשתה כלי אמיתי להגשמה של היטלים על פני כדור הארץ. המפה הייתה נחוצה עתה למנגנוני המינהל החדשים ולצבא כדי לתמוך בתביעותיהם […] 'שיח המיפוי' היה הפרדיגמה שבתוכה התנהלו פעולות המינהל והצבא, ושאותה הן שירתו" (Winichakul, 1994).

בתוך כך, טוען בנדיקט אנדרסון, נוצרו שתי תופעות: הראשונה קשורה לשיטה שבה ביקשו האירופאים להקנות לגיטימיות להתפשטותם, תוך ניסיון להראות כי השטח הוא בעבורם "ירושה" טבעית – הפולשים עסוקים בכינון מחדש של תולדות הקניין של נכסיהם החדשים. עמדה כוחנית זו ננקטה הן מול המוכפפים והן מול קולוניזטורים אירופאים מתחרים. זאת הסיבה, לדעת אנדרסון, להופעתן של "מפות היסטוריות" שיצרו "נרטיב פוליטי-ביוגרפי של הממלכה שהיה לעתים בעל עומק היסטורי עצום ושאומץ בתורו על-ידי מדינות הלאום, שבמאה ה-20 נעשו יורשותיהן החוקיות של המדינות הקולוניאליות" (אנדרסון, 1999: 211). אם נרצה להסיק מסקנה רדיקלית מטיעון זה, נוכל לומר כי המפות אינן מייצגות מציאות או "נתונים" אלא פרדיגמה של חשיבה רציונליסטית ביורוקרטית – מסכה שקופה של כוח הדיכוי הקולוניאלי עצמו. ניתן להדגים טענה זו בנוכחותו המאגית של "הקו הירוק" במפה המדומיינת של הישראלים מאז 1967. מרכזיותו של הקו הירוק (גבולות ישראל עד ל4 יוני 1967) בשיח הפוליטי, ואת הנוסטלגיה שרבים חשים ל"ישראל של הקו הירוק", ניתן לראות כמחיקה מודעת או כהדחקה נפשית של "בעיית 1948" – העוול ההיסטורי של מלחמת העצמאות: גירוש פיזי ונסיון למחיקת הזיכרון הקולקטיבי של העם הפלסטיני בתוככי הקו הירוק (שנהב, 2010).

התופעה האחרת שעליה מדבר אנדרסון נוגעת למפה כלוגו. לאחר שהתקבע מנהגן של מדינות אימפריאליות לצבוע את מושבותיהן (על המפה) בצבעי האימפריה, נוצר מעין תַּצְרֵף שבו אפשר היה לנתק כל פיסה מהקשרה הגיאוגרפי תוך סילוק התוספות, כגון קווי רוחב ואורך, שמות מקומות ומדינות שכנות. "בצורתה זאת היתה המפה לחלק מסדרה שאפשר ליצרה שוב ושוב עד אין סוף, ולהעבירה לפלקטים, לחותמות רשמיות, לכותרות מכתבים, לכתבי עת, לעטיפות של ספרי לימוד, למפות שולחן, ולקירות של בתי מלון" (שם). הלוגו-מפה, הבולט לעין והמזוהה מיידית, חדר עמוק לתוך הדמיון העממי והפך לסמל בתהליך היווצרותה של מדינת הלאום. כך הופך תהליך המיפוי למציאות "טבעית" הן עבור הקולוניזטורים, כותבי המפות, והן עבור קורבנותיהם, המאמצים לעצמם את המפות של הכובש גם לאחר שהפולשים עוזבים את השטח והופכים אותן לנקודת מוצא בבנייתה של זהות לאומית עצמית.

הרצון האנושי להתמצא במרחב, להבינו, לתכנן אותו ולשלוט בו, נתקל במכשול מסוים כאשר מדובר במרחב מסוג אחר – מרחב הסייברספייס. תכונתו המרכזית היא אי-תלותו במגבלות גיאוגרפיות מצד אחד וחוסר האפשרות לתאר או לדמיין אותו ללא הסימון הגיאוגרפי המקובל, מצד אחר. קיימות שתי קטגוריות עיקריות למיפוי באינטרנט: האחת שמה דגש על המשתמשים ועוסקת במספר המחוברים, בהרגלי הגלישה שלהם וכדומה; האחרת שמה דגש על המידע ובודקת, למשל, את הדרך שבה הוא עובר ממקום למקום (פויר, 1999). העובדה שהרשת נוצרת מחדש בכל התחברות מקשה על משרטט המפות. הזרימה האינסופית של המידע אינה מאפשרת לכאורה מיפוי מדויק. בעיה נוספת היא התשתית והפעילות באינטרנט, שאינן גלויות לעין ושאי-אפשר לדגום אותן בשיטות מחקר רגילות. המאמץ המושקע בניסיונות מיפוי והקושי לבצע מיפוי אמין של הרשת מאפשרים להתייחס אל המרחב הוירטואלי כאל חלל אלטרנטיבי נטול היררכיות ושררה (נוי, 1996).

לסיום, אפשר לומר כי מפה ומיפוי הם פרדיגמה של חשיבה רציונליסטית על אודות העולם. פרדיגמה זו יוצאת מן ההנחה כי ניתן ליצור "תמונה של העולם", שתהיה ייצוג אמין של היש. ואולם אופנים שונים של חשיבה ביקורתית מבליטים את הקשר שבין מיפוי לכוח: פעולת המיפוי יוצרת תמונה סמכותית ואורתודוקסית של המציאות; היא אינה מאפשרת לתמונות מתחרות להופיע ואף אינה חושפת את האינטרסים של שרטט המפות. התייחסות ביקורתית תניח כי המפה (השפה) אינה אלא מערכת של משחקי לשון במובן הוויטגנשטייני – כללי התנהגות שאינם מציירים מציאות אוניברסלית ואובייקטיבית אלא משרטטים אסטרטגיות של קריאה וכללי פרשנות מסוימים של העולם. שתי קריאות אלו של המפה – הקריאה הריאליסטית (שלפיה המפה מייצגת את העולם) והקריאה הקונבנציונלית (שלפיה המפה מייצגת כללי התנהגות מוסכמים ביחס למציאות) – מעמידות את הדילמה הרחבה יותר הנוגעת לשאלת ייצוג המציאות בתרבות העכשווית.

 

מקורות

אנדרסון, ב' 1999: קהיליות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה, תרגום: ד' דאור, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

בורחס, ח"ל [1954] 1987: "על הדקדקנות במדע", בתוך: כל תועבות העולם, תרגום: ר' ליטוין, תל אביב: עם עובד.

גלעד, מ' 2010: מסעות בלי קנה מידה, תל אביב: עם עובד.

הד, ד' 1996: "על משל המפה של בורחס", משקפיים, 27 (אוקטובר), עמ' 19-17.

נוי, ע' 1996: "מפות לתייר באתרי המידע הממוחשבים", משקפיים, 27 (אוקטובר), עמ' 63-62.

פויר, ד' 1999: "הגיאוגרפיה החדשה של האינטרנט", הארץ, 31.3.99, עמ' ב 15.

פורטוגלי, י' 1996: "המפות הסמויות מן העין", משקפיים, 27 (אוקטובר), עמ' 48-44.

שנהב, י' 2010: במלכודת הקו הירוק, מסה פוליטית יהודית, תל אביב: עם עובד.

 

 

Winichakul, T. 1994: Siam Mapped: A History of the Geo-Body of Siam, Honolulu: University of Hawaii Press.  

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

דרוקסלנד, מיכאל דרוקס

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×