אירוע

על-פי הפילוסוף אלן באדיו (Badiou), המונח אירוע תואם את מושג ה"יוצא מן הכלל" (Badiou, 1988: 95-115); האירוע הוא מרכיב במצב אשר שאלת השתייכותנו אליו אינה ניתנת להכרעה (אגמבן, [1998] 2003). "אירוע תמיד מותיר פצע במהלך היומיומי של ההיסטוריה, בחזרתיות הרגילה והצפויה של הניסיון" (דרידה, בתוך: בוראדורי, 2004: 111). האירוע הוא אפוא התנהגות חריגה שאיננה ניתנת לייצוג בשפה על-פי הניסיון הקודם; הוא נוגע בַּ"דבר", בממשי, ובמה שמפר את השלווה. האירוע מאיים על גבולות ההגדרה העצמית שלנו, על יכולתנו "לדבר" אותו (Deleuze, 1997). זוהי התרחשות סינגולרית המובנת רק בדיעבד; או אז היא לובשת את אופייה המעצב והמכונן: אירוע שאין לו תקדים בניסיון, המאלץ אותנו להמציא לו שפה ייחודית רק לו (למשל "שפת השואה", "שפת ה-11 בספטמבר").

בעיני ליוטאר, "אושוויץ" (המקום והמטאפורה) הוא דוגמה לאירוע טראומטי המשנה את יחסנו אל ההיסטוריה. בעקבותיו חל שינוי רדיקלי באופן ההתבוננות והניתוח שלנו. בעקבות אושוויץ אנו עשויים לאבד את האמון שרחשנו לפרויקט הנאורות, להכיר בחוסר האונים של התבונה האוניברסלית שאינה מסוגלת להגן עלינו מפני אובדן הצלם. האירוע של אושוויץ מלמד כי אושוויץ אינה "פלנטה אחרת" (כפי שגרס סופר השואה ק. צטניק), שכן הרוע האינסופי הוא חלק בלתי נפרד מטבע האדם (Lyotard, 1988). דוגמה נוספת יכולים לשמש "אירועי 68'" ("Les Événements") – מהפכת הסטודנטים של פריז במאי 1968. אירועים אלה זעזעו את אמון האינטלקטואלים הצרפתים בעליונות המוסרית של המרקסיזם. שיתוף הפעולה של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית עם מנגנון המדינה והכוח שביקש לערער את הברית שנרקמה בין הסטודנטים לפועלים, נתפסה כקרע מהפכני המעיד על פשיטת הרגל של הרעיון המרקסיסטי.

ליוטאר מדבר על הצורך להיות "פתוחים" לאירוע, כלומר לנסות ולקדם התנסויות חדשות שעדיין אין לנו הכלים התיאורטיים, הפוליטיים או הרגשיים לנסחן. כך נוכל להיחלץ מן האמונות הישנות שאיבדו מן הרלוונטיות שלהן בתרבות. להיות פתוחים לאירוע פירושו גם להכיר בחילוקי הדעות ובקונפליקטים הבלתי פתורים בין הצדדים, הנובעים מאופני חשיבה שאינם מתיישבים אלה עם אלה (ע"ע אינקומנסורביליות). האירוע החריג הוא שחושף את קיומם ומוליך אותנו למסקנות פוליטיות: הכרה בקיומו של הדיפרנד, ההבדל הבלתי ניתן לגישור, שממנו ניתן לבנות סובלנות חדשה (Lyotard, [1984] 1988).

ניתן להשוות בין המונח שטבע ליוטאר לבין המונח אקט אצל ז'ק לאקאן. האקט מציין התנהגות אנושית המחייבת הכרעה מוסרית ששום ידע לא הכתיב. זוהי פעולה שבעקבותיה הסובייקט כמו נולד מחדש. אף כי האקט מופיע ברמה הלא מודעת ואילו הדיפרנד ברמה המודעת, שני התהליכים מעצבים מחדש את הסובייקט דרך חוויה עזה. האירוע/האקט הוא שמיילד מחדש את תודעתנו.

באופן הזה ניתן לקרוא את האירוע הקרוי בקיצור מצמרר 9/11 (אסון התאומים, 2001). נפילת התאומים יצרה בקע בנרטיב המערבי המעוגן במיתוס התבונה והקִדמה. לאחר האירוע התברר כי הקרב בין הציוויליזציות, בין המערב החילוני לבין האחר הפונדמנטליסטי, טרם הוכרע. בעקבות הטראומה של 9/11 נאלץ המערב הרציונלי לבחון מחדש את דרכו, לשאול את עצמו אם הטרור המודרני של המהפכה הצרפתית, או טרור המדינה שמופעל לעתים על-ידי דמוקרטיות מערביות, לא הטרים את הטרור הריטואלי של ארגון אל-קאעידה (בוראדורי, 2004: 174-171).

ההתמודדות עם אירוע פירושה להתעמת עם היסוד הזר, המחריד, שניסיון העבר לא הכין אותנו לקראתו. אי-הרצון או אי-היכולת להתמודד עם ממד זה לובשים לא אחת צורה של חזרה כפייתית – הֶפְגֵּן (Acting Out, במינוחו של פרויד [1914] 2002): בטלוויזיה שוב עולים גלי הצונאמי וגורפים את קורבנותיהם; שוב מתרסקים מטוסים אל תוך מגדלי התאומים. חזרה כפייתית זו מאפיינת את האופן שבו התרבות הפופולרית, ובעיקר הטלוויזיה, מתמודדות עם הבלתי נתפס. מחזורן של התמונות הופך אותן לקיטש וכך משחרר אותנו מן הצורך "להביט לאסון בעיניים". בשלב מסוים יכול האסון הממוחזר להפוך לבידור, וכך לשחרר אותנו, למרבה ההקלה, מן הצורך להסיק מסקנות כאובות מן האירוע.