אידיולקט/סוציולקט
Ideolect/Sociolect
אידיולקט הוא מונח המציין היבטים אינדיווידואליים של תבניות דיבור, כאלו שאין לתלותן בהשפעת הקבוצות שאליהן משתייכים המשתמשים. זהו מושג מפתח בגיאו-בלשנות – מדע העוסק בווריאציות של השפה ובקשר שבינה לבין השורשים החברתיים והגיאוגרפיים של משתמשיה. הסוציולקט הוא מושג בלשני המבליט את הקשר בין לשונו של הדובר לבין לשונה של הקבוצה החברתית, המעמדית או התרבותית שאליה הוא משתייך.
בלשנים מסוימים דוחים את ההנחה כי ניתן להשתמש במתודות בלשניות לצורך חקירת אידיולקטים, וזאת בשל העובדה כי השפה היא תופעה חברתית מקודדת בעלת אופי מוסדי, ואילו האידיולקט, בעצם הגדרתו, מנסח "שפה אישית" "אקספרימנטלית", ולכן בלתי תקשורתית לכאורה. עמדה בינארית זו, הרואה ניגוד בין השפה התקנית לבין האידיולקט, מושפעת מן הגישה הסטרוקטורליסטית (מוצ'ניק, 2002א, 2002ב). ואולם, אם השפה אינה אוסף קבוע של סימנים, אם התקשורת היא "נוזלית" והטרוגנית, כפי שהראו דרידה והפוסט-סטרוקטורליסטים, אם ניתן לבחון את הסימן לאורה של פואטיקה תרבותית ריבויית – אפשר לשאול, האם האידיולקט (הממד הסובייקטיבי והאישי של השפה) אינו מודל רלוונטי לכל שיח לשוני בתור שכזה? במקרה כזה, חקר האידיולקטים חושף את הממד הזר והמוכחש בשפה ובמבנה החברתי כאחד (Hockett, 1958).
בניגוד לזרותו הבסיסית של האידיולקט, הסוציולקט מתייחס לאופי החברתי של הדיבור, כלומר לאפשרות לקשור בין לשונו של היחיד לבין לשון הקבוצה שאיתה הוא מזוהה. מדובר בקשר בין היחיד לבין מעמד מסוים, תת-תרבות מסוימת וכן הלאה. זוהי חוקיות חברתית שניתן לחקור באמצעות כלֶיה של הסוציו-בלשנות (ע"ע שיח (ניתוח) ; שיחה (ניתוח)).
דוגמאות לסוציולקטים שכיחים בחברה הישראלית הן השפה השינקינאית, הדיבור הצבאי, שפת העולם התחתון ועוד. מנגד, האידיולקט, שביסודו הוא שימוש "פרטי" בשפה, שכיח ביצירות אמנות משום שאלה כמו מנסות "לברוא את השפה מחדש". דוגמאות מרכזיות הן מסע אל קצה הלילה של לאוי-פרדינן סלין ([1932] 1994), בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט ([1927-1913] 2002-1992), מאוס של ארט ספיגלמן ([1986] 2010), הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, מאת קסטל-בלום (1998) ועוד. עובדה זו אינה מקרית. הספרות והכתיבה הפואטית התיאורטית (למשל חלק מן הכתיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית) הופכות לשותפות בדיאלוג בין צפנים תרבותיים כלליים לבין "שפה פרטית" הבודקת תדיר את גבולות המבע החברתי שלה.
מכאן לאן?
מקורות
מוצ'ניק, מ' 2002א: "שונות ופלורליזם בלשון – דיאלקטיים וסוציולקטיים", בתוך: לשון חברה ותרבות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 123-64.
— 2002ב: "הלשון בהקשר הנסיבתי – המשלב", בתוך: לשון חברה ותרבות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 193-129.
סלין, ל' פ' [1932] 1994: מסע אל קצה הלילה, תרגום: א' המרמן, תל אביב: עם עובד.
ספיגלמן, א' [1986] 2010: מאוס: סיפורו של ניצול, תרגום: י' ויזן, תל אביב: הוצאת מנגד.
פרוסט, מ' [1927-1913] 2002-1992: בעקבות הזמן האבוד, תרגום: ה' ישורון (ארבעה חלקים), תל אביב: הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.
קסטל-בלום, א' 1998: הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, ירושלים: כתר.
Hockett, C. F. 1958: A Course in Modern Linguistics, New York: Macmielan.
תאור / מקור התמונה:
Tihamér Margitay (1859 –1922)