זפינג, שלטוט, זפזופ
Zapping
דילוג מהיר ונוח בין ערוץ טלוויזיה אחד למשנהו באמצעות שלט רחוק. ממאפייני סגנון החיים העכשווי. גורם המשפיע על עיצוב הנרטיב הטלוויזיוני ועל תחום הפרסומת. טכניקה של צפייה היוצרת פרגמנטציה של הטקסט הטלוויזיוני ומכוננת תחביר חדש שהוא פרי יוזמתו של הצופה.
מקור השם זפינג הוא כנראה בכינוי שהוצמד לקולו המיוחד של אקדח הקרניים של גיבור הקומיקס בק רוג'רס (ניר ורהב, 1993). בעידן השפע, הזפינג הוא סוג של עימות והתמודדות (Becker and Schoenbach, 1989). את התופעה ניתן לראות כמאפיין של סגנון חיים: דפוסי הצפייה בטלוויזיה אינם נקבעים על-פי הרגלים או על-פי נאמנות רבת שנים, כי אם אד-הוק, בדומה לאופן שבו אנשים מבלים את זמנם הפנוי בכלל (ע"ע פנאי).
פעולת השלטוט מעניקה לצופה בטלוויזיה אפשרות של בחירה חופשית בין ערוצים שונים ותחושה של שליטה בסדר הסצנות שאליהן הוא נחשף. הצופה מוזמן להאמין שהזפינג שובר את המבנה הליניארי של הטקסט הטלוויזיוני. הערוצים השונים תורמים מקטעים, ואלה משרתים את הנרטיב החדש שאותו עתיד הצופה להרכיב, באופן שמזכיר את רעיון ההיפרטקסט והאינטרנט. מה שנוצר הוא בריקולאז' מקרי של רסיסים טלוויזיוניים, שאין ביניהם קשר של זמן, מרחב או סוגה.
ישנן שתי אפשרויות לשלטוט. האחת מבוססת על מעבר אקראי במעלה או במורד סולם הערוצים הזמין. במקרה כזה הופך הצופה לתייר במרחב טופולוגי, המוגדר על-ידי יחסי קרבה וסמיכות. הערוצים מחוברים ביניהם כבמחרוזת. בסוג כזה של מרחב "הצופים נעים כנוודים דרך הנוף. הם מוצאים את דרכם לנווה המדבר המועדף, על-ידי מעבר מנקודת ציון משמעותית אחת לאחרת. מרחבים טופולוגיים אלה אינם ממופים […] הם נותרים בזיכרון כסיפורים מסיורים קודמים […] אם בכל זאת הם מתנחלים במבט המנטלי הכולל, הרי הדימוי של המרחב הטופולוגי מתארגן לרוב כמעגל. המפה הבסיסית משמרת את מבנה המחרוזת" (Larsen, 1999).
האפשרות האחרת היא שלטוט בין ערוצים שתוכנתו מראש. במצב כזה, טוען פיטר לרסן (שם), הצופה תופס את היקום הערוצי כמרחב מלבני. המפה המנטלית של הצופה דומה יותר למפה רגילה; הערוצים מאורגנים על-ידי רשת יציבה של קואורדינטות, בעמדות קבועות יחסית, המרחב מסודר ומאורגן ודפוסו נקלט בקלות. אפשר לקפוץ מקצה לקצה או לבצע מעקפים וקיצורי דרך. אך למרות דמיונו של מרחב זה למרחב האוקלידי, אין מקום להשוואה. המרחב האוקלידי שואף להפשטה ולהינתקות מנקודת המבט של הסובייקט. המרחבים הטלוויזיוניים, לעומת זאת, מוחשיים מאוד. שלטוט מעין זה מתחיל ומסתיים בנקודה מסוימת, שהיא בדרך כלל ברירת המחדל המתוכנתת מראש: זהו על-פי רוב ערוץ בעל זיקה ברורה למיקומו של הצופה, ללאומיותו או לתחומי התעניינותו. כך יוצא שהטיול או השיטוט של הצופה מעוצב בהתאם לדיכוטומיה בין אני (הבית) לבין כל השאר (העולם)
בעידן הרייטינג, האפשרות לשלטט מטילה איום מוחשי על יוצרים, על מפרסמים ועל כל מי שמוערך בהתאם לשיעורי הצפייה בו. בעבור המפרסמים בטלוויזיה – שפעילותם מבוססת על התפרצות ועל כפיית מסרים על הנמענים – הזפינג הוא בעיה אמיתית, משום שהשימוש בו גובר בפסק הזמן המוקדש לפרסומות. התפתחויות שונות באופי הפרסומת ובעיצוב הסביבה הפרסומית הן תולדה של הגאות באפשרויות הזפינג.
מנקודת מבט קפיטליסטית צרה, פעולת השלטוט נחשבת מסוכנת. אולם מאותה נקודת מבט אפשר לתהות אם יש בכלל חשיבות לערוץ הנצפה, או שמא הרעיון כולו נועד ליצור אשליה של בחירה. שהרי השלטוט יוצר צופה צייתן, הממשיך לתור בערוצים השונים ולחפש בהם מענה לציפייה בלתי מושגת, לסוג של מבט וירטואלי שלעולם לא יבוא על סיפוקו. הזפינג נתפס כסם ממכר, שכן השיטוט והנוודות האלקטרוניים נועדו להבטיח קשר ארוך ומחייב של הצופה עם המדיום. השיטוט או השלטוט הופך למטרה בפני עצמה, למנגנון הגמוני שנועד לשרת את השיטה, תוך כדי מכירת אשליה של חופש למשתמש.
מכאן לאן?
מקורות
ניר, א' ורהב, א' 1993: הפרסום בטלוויזיה, תל אביב: מטר.
Becker, L. B. and Schoenbach, K. 1989: Audience Responses to Media Diversification, New Jersey: Prentice-Hall.
Larsen, P. 1999: "Imaginary Spaces: Television, Technology and Everyday Consciousness", in: Gripsrud, J. (ed.), Television and Common Knowledge, London and New York: Routledge.
תאור / מקור התמונה:
Source: Lafava Studio
Barcelona
https://lafava.com/