זהות

הזרם המרכזי בתרבות המערב ראה בסובייקט ישות אינדיווידואלית ואוטונומית המכוננת במו ידיה את זהותה העצמית. זהות זו מבוססת בראש ובראשונה על ההכרה השכלית. האני משיג את קיומו כישות חושבת, המוליכה את עצמה ואת המין האנושי כולו אל קדמה. דגם זה, שנולד בפילוסופיה הקרטזיאנית ונתמך על-ידי עידן התגליות המדעיות של המאות ה-17 וה-18, הגיע לשיאו בתקופת הנאורות ואחר-כך שלט במחשבה המערבית במשך מאתיים השנים הבאות. הוא מצא את ביטויו במישורים שונים, בין השאר באמצעות הפילוסופיה הליברלית, שהעלתה על נס את כינונו של אינדיווידואל מעין זה.

במקביל לדגם ההגמוני, צמח באירופה דגם נוסף שערער על הנחות אלה. תחילתו בפילוסופיה הספקנית של דיוויד יום (Hume, [1751] 1975). יום, שפעל במאה ה-18, ערער על המטאפיזיקה הקרטזיאנית והטיל ספק באפשרות לשרטט זהות המבוססת על התבוננות תבונית צרופה. גם במאה ה-19 נמשך הערעור על מסורת הנאורות, למשל בתיאוריה הסוציולוגית של אמיל דורקהיים (Durkheim, [1893] 1984). האחרון גרס כי האני אינו בן חורין להחליט את החלטותיו ולעצב באופן אוטונומי את זהותו; הזהות היא פרי התרבות: בתרבות המודרנית המתועשת, שחלה בה התפלגות בחלוקת העבודה (בעקבות ההתמקצעות), נוצר אב-טיפוס של האינדיווידואל הבודד החי את חייו בנפרד מפרטים אחרים, שחייהם קשורים בארגון שונה של עבודה. האינדיווידואליזם, שעליו מכריז דורקהיים, אינו נתפס כתבנית ראשונית ואוניברסלית הקובעת את גורלו של האדם; תבנית זו היא פרי של תרבות מסוימת (התרבות המתועשת) וארגון כלכלי נתון (ע"ע אנומיה).

הערעור על זהותו האינדיווידואלית והתבונית של האני מתגבר עם עלייתה של הפסיכואנליזה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. התיאוריה החדשה יוצרת פרגמנציה בזהותו האחדותית של האני; האני כבר איננו מה שהוא חושב שהוא: הלא-מודע, המפעיל את האדם גם בלי ידיעתו, גורם לכך שזהותו הנפרדת הופכת לנזילה יותר ויותר. היא מתנדנדת בין יצרים סותרים, בין האני העליון, המבטא את האידאל החברתי, לבין כוחות הליבידו (האיד), המעודדים אותו לחיות על-פי עקרון העונג; בתווך מצוי האגו, הממונה על יצר השימור העצמי של האורגניזם. בין כל אלה האני הישן, האחדותי, ההומוגני, כבר התמוסס, היה כלא היה.

התיאוריה הפסיכואנליטית של ז'ק לאקאן (Lacan) מצעידה אותנו צעד נוסף במסע ההתמוססות של הזהות הקלאסית. המודעות העצמית, שהיא תנאי להיווצרותה של זהות, היא פרי מובהק של שלב המראה: האני חווה לראשונה את קיומו הנפרד בגיל 6-18 חודשים. מבטו מגלה את בבואתו הדמיונית, הנבדלת, הניבטת אליו מן המראה. נוצר כאן מהלך כפול: מצד אחד פרידה מן הסימביוזה עם האם; מצד אחר, ההכרה בעובדה כי גילויו של האני כרוך בממד דמיוני מובהק. האני אינו אלא דימוי על המסך; זוהי הדמות הבדויה הנשקפת במראה. האני מופיע בסימן של זהות חצויה: קיומו האמיתי מותנה בדימוי הבדוי המשתקף מבעד למראה. הפרידה מן האם והכניסה אל הסדר הסימבולי (הלשוני) של האב מכוננות את הזהות הצפה של האני ומעצבות אותה בסימן של דיכוי תרבותי.

גם הפילוסופיה של מישל פוקו (Foucault) תורמת לפירוק הזהות האוניברסלית של האני. לגרסתו, הזהות נקבעת על-ידי האחר: מושג ה"נורמלי" תלוי באופן נחרץ במושג האחר. הזהות של הקבוצה ההגמונית (למשל קבוצת ההטרוסקסואלים) תלויה במובהק בקיומה הנגדי של קבוצת מיעוט המשקפת את האחר (קבוצת ההומוסקסואלים). הזהות של האני תלויה אפוא בסוגי השיח שאליהם הוא שייך. באופן דיאלקטי, האני תלוי בשיח הנגדי של האחר, שאותו הוא דוחה, אף שהוא מהווה תנאי לקיומו שלו (פוקו, [1972] 1986: 206-180) .

לסיכום, אפשר לומר כי התהליך ההיסטורי מצביע על מגמה מתמשכת של פירוק הזהות האחת והפיכתה לאוסף משתנה של מצבי שיח תלויי היסטוריה ותרבות. ההנחה כי הזהות תלויה באחר שלה לשם הגדרתה מוליכה לפוליטיקה של זהויות. זו מבליטה את הכינון המלאכותי של זהויות לאורך ההיסטוריה, ומדגישה את הזכות הלגיטימית של המיעוטים (נשים, שחורים, הומוסקסואלים וכן הלאה) לכונן תרבות המבוססת על שוני ועל הבדלים.