רטרו

סגנון הרטרו הוא מאפיין חשוב של המצב הפוסטמודרני. הוא עומד בניגוד מובהק לסגנון המודרניסטי, המגדיר את עצמו באמצעות החדש והמקורי. ניכוסם של סגנונות ישנים ועירובם עם סגנונות חדשים הופכים לרכיב עיקרי באסתטיקה העכשווית בתחום האמנות, המוזיקה, האופנה והאדריכלות. אולם הרטרו איננו אקט פשוט של מחווה או חיקוי. הוא משלב בדרך כלל גישה אירונית כלפי הסגנון המוקדם יחד עם הערה ביקורתית על פולחן המקוריות של החדש (ע"ע אקלקטיות ; פיוז'ן).

מושאי ההתרפקות של הרטרו משתנים, ולא ברור אם מדובר במחזוריות קבועה או בהיענות למצב פוליטי או תרבותי נתון.  בסוף המאה ה-20, הפכו שנות השישים והשבעים לתקופת התייחסות רטרואקטיבית בעבור החברה האמריקאית בפרט והתרבות המערבית בכלל. כך, כעבור שלושים וארבעים שנה חזרו לאופנה מכונית החיפושית של חברת פולקסווגן, תקליטי הוויניל, מוזיקת החיפושיות והרוק של אותן שנים, סוכריות ה-PEZ, המכנסיים המתרחבים ועוד.

בהתבוננות תרבותית רחבה, אי-אפשר להפריד בין תופעת הרטרו למושגי מפתח כגון נוסטלגיה וזיכרון. הרטרו הוא תופעה נוסטלגית הנוטה להתרפק על עבר אבוד. לנוכח ההווה חסר היציבות, המשדר ריבוי ואי-ודאות, מתעורר הרצון לשוב לזמנים הנתפסים בזיכרון הקולקטיבי כאיים של יציבות או של "בשורה" (Guffy, 2000). הזיכרון הופך לסוכן מרכזי של צרכים עכשוויים. דוגמה בולטת לכך היא הקולנוע בן זמננו. סרטים כגון צ'יינה טאון (רומן פולנסקי, 1974), גריז (רנדל קלייזר, 1978), רגטיים (מילוש פורמן, 1981), קטיפה כחולה ("דיוויד לינץ'", 1986) והמודרניים (אלן רודולף, 1988) – כל אחד בדרכו – הם עדות למגמה המשלבת בין געגועים לריחוק. פרדריק ג'יימסון ([1984] 2002) מכנה נטייה זו "פולחן הדימוי הנוצץ": המושא המיוצג בסרטים אלה אינו רק התקופה שחוזרים אליה, אלא הדימוי המבריק, הסטריאוטיפי והמשוחזר של אותו עידן. תפיסה זו מציבה את הרטרו כתופעה הקרובה ברוחה להיסטוריציזם התרבותי. זוהי התבוננות פרספקטיבית וספקנית בהווה מנקודת המבט של "עבר מומצא", היוצר ניחומים ומועקה אירונית גם יחד.

Mad Men Office