פרופסיה, פרופסיונליזם (מקצוע, מקצוענות)

המקצוען הוא מי ש"יודע טוב יותר" את טבעם של דברים מסוימים. הכרה זו, שאותה הוא מקבל מן הציבור, נשענת, בין השאר, על ידע מעשי ועל התמחות מיוחדת הנרכשת לאורך זמן. המקצוענות מעניקה שירותים, ייעוץ או פעולה – ליחידים, לארגונים או לציבור בכלל. למקצוען תדמית נקייה. הוא נתפס כמי שמבצע את תפקידו במנותק מאינטרס אישי או ממחויבות אחרת שהיא מעבר לאתיקה המקצועית שלו (ע"ע שקיפות). ההחלטות והפעולות המקצועיות מוסדרות על-פי תקנונים כלליים, בכללם תקנונים אתיים, כלומר מבוססות על קריטריונים אובייקטיביים שאינם תלויים במקרה הפרטי (Blau and Scott, 1962). היחסים בין המקצוען לבין לקוחותיו מאופיינים בניטרליות. קודים אתיים מונעים מעורבות רגשית עם הלקוח, אם היא עלולה להשפיע על מהימנות השירות המקצועי. כך יכול המקצוען להפעיל את שיקול דעתו בהסתמך על היגיון, על יושרה מקצועית ועל הקוד האתי המחייב את אנשי המקצוע. הקוד האתי של אנשי תקשורת, למשל, מחייב לתת ביטוי לנקודות מבט מתחרות, להגן על זכויותיהם של מיעוטים, להימנע מחדירה לפרטיות, לא להיכנע ללחצים הנובעים משיקולים מסחריים של בעלי עניין ועוד (ע"ע חדשות ; צנזורה).

מאפיין נוסף הנו האוטונומיה היחסית שממנה נהנה המקצוען בעת ביצוע עבודתו. מנתח, לדוגמה, חופשי לשקול את פרטי הניתוח שהוא עומד לבצע – זאת בתנאי שהדבר יתבצע במסגרת הגבולות המקובלים של המקצוע. לקוחו של המקצוען, החולה, אינו יכול לשמש שופט ראוי באשר לטיב השירות שהוא מקבל ממנו. יתרה מזו, רק המקצוען יכול לקבוע אם אחד מעמיתיו טועה. למרות העובדה שמקצוענים מועסקים כיום במסגרת ארגונים ביורוקרטיים גדולים וחופש הפעולה שלהם מוגבל על-ידי בעלי תפקידים בכירים יותר המפקחים על שיקול דעתם ומנחים את פעילותם – עדיין בולטת האוטונומיה היחסית שלהם. אף כי בעידן האינטרנט הנגישות למידע היא נחלת הכלל (ולכן רבים יכולים לראות בעצמם מומחים בנושאים שונים), עדיין בולטת התדמית הכול-יודעת של המקצוען.

כל פרופסיה תופסת את עצמה כגוף הראוי לקבוע מהם המושגים שלפיהם יש לדון בהיבט מסוים של החברה או הטבע, ובלבד שאלה קשורים לפרופסיה המדוברת. המקצוענים נוטלים לעצמם זכות להגדיר בקווים כלליים מדיניות ציבורית הנוגעת להיבט מסוים של הפרקטיקה הפרופסיונלית. מאפיינים אלה תלויים בסולידריות של חברי הפרופסיה הפועלים ליצירת קבוצה נפרדת בעלת מכלול תכונות משלה (ע"ע מרחב ציבורי). קבוצת מקצוענים זו בוחרת מוסדות ארגוניים שאמורים לייצגה. הארגונים פועלים לקידום מטרות המקצוע, כמו לקידום הכלכלי של חבריהם. להבדיל מאיגודים מקצועיים הדואגים רק לרווחתם של חברי המקצוע, דואגים הארגונים הפרופסיונליים גם למטרות המקצועיות. אגודות וולנטריות אלה מתארגנות גם למטרת פיקוח עצמי. נראה כי באמצעות תקנונים כלליים של אתיקה, השיגה החברה פיקוח חברתי עקיף תוך ויתור על פיקוח חברתי ישיר על חברי האיגוד הפרופסיונלי. כך יכלו חברי הפרופסיה לקבל החלטות שיפוטיות פנימיות בהתאם לנורמות שלהם (למשל, ענייניהם המקצועיים של עורכי הדין יתבררו ב"לשכת עורכי הדין").

יחד עם זאת, סוגיית המקצוענות מעוררת חילוקי דעות. חסידיה מאמינים כי הפרופסיה היא התאגדות אזרחית ראויה ויעילה המסייעת לציבור ומעניקה לו שירותים חברתיים חיוניים (ע"ע חברה אזרחית). המקצוענים חוסכים מן הציבור תסכול העלול להיות מנת חלקו בסיטואציית שוּק נטול פרופסיות; בורותו של הקהל הרחב היתה לו לרועץ אלמלא חשו בעלי המקצוע לעזרה. ואולם דעה אחרת רואה ב"מקצוענות" שם אחר לאוליגרכיה. על-פי תפיסה זו, הפרופסיונליזם פירושו הפעלת כוח מאוגד במטרה להעצים ולשפר את תנאי ההעסקה של חברי האיגוד, להחליש את התחרות ולהגביר את התלות של הציבור במקצועניו.

בנוסף ניתן לטעון כי מקצוענות נותנת ביטוי להשקפת עולם כוחנית ובינארית המחלקת את העולם לשניים: "מקצוענים" ו"לא-מקצוענים". הלא-מקצוענים, החובבים, מצטיירים כקבוצה חלשה שראוי שלא להזדקק לשירותיה. האידאולוגיה הפרופסיונליסטית מנתקת בין הספֵרה המקצועית הצרה לבין הספרה הכללית של "עולם החיים" (ה-Lebenswelt, בניסוחו של יורגן הברמאס). היא מעמידה את היעילות המקצועית כקריטריון מועדף לצורך הערכה ומנסה לנתק בין המוצר שמספקים המקצוענים-המומחים לבין ההקשר התרבותי, הפוליטי, שבתוכו הוא נוצר – הֶקשר שאיתו יש לנו הסכמה או מחלוקת (ע"ע פעולה קומוניקטיבית).

הגדרתו החברתית של אדם כבעל מקצוע, הרואה ביעודו זה את מימושו העצמי בתוך מערכת רציונלית הנשלטת על-ידי תועלתנות רווחית ואתיקה מקצועית, היא פריו המובהק של הקפיטליזם המודרני. בתזה מפורסמת, ביקש מקס ובר ליצור זיקה בין הקפיטליזם לרוחה של הפרוטסטנטיות שעצבה את דפוסיו החל מן המאה ה-16. על-פי תפיסה זו, הקפיטליזם מעמיד במרכז הוויתו את המחוייבות של האדם החברתי למקצוע – מחוייבות הנתפסת כמימוש גשמי של חסד אלוהי שלו ראוי בדין איש המקצוע. "והעיקר: תועלתו של מקצוע, ממילא חינו בעיני אלוהים, נבחנים אמנם קודם כל על פי קני מידה מוסריים, ושנית, על פי חשיבות הנכסים העתידים להיווצר בו למען הכלל, אבל לאלה מצטרפת עוד בחינה שלישית, שמנקודת ראות מעשית היא החשובה שבכולן: רווחיותו הכלכלית של המקצוע לפרט. שהרי אם האל, שהפוריטני  רואה את אצבעו בכל מקרי החיים, מזמן לאחד מבחיריו סיכוי של רווח, בודאי יש לו כוונה בדבר, ועל כן חייב הנוצרי  המאמין להענות לקריאה ולקפוץ על ההזדמנות שבאה לידו" (ובר, [1920] 1984: 80-79). בתפיסה מודרנית זו, הרצינות המקצועית שבה האדם מתייחס אל עצמו היא השתקפות של "רצינות מוסרית" שמושל בה חוק החובה האזרחית.

עלייתה הגורפת של "תרבות המקצוענים" מקבלת דחיפות מיוחדת עם המעבר מהקפיטליזם הקלאסי המתמקד בייצור, לקפיטליזם מאוחר שמאפיין את עידן הגלובליזציה. קפיטליזם זה מונהג על-ידי שלטון המומחים וכלכלת השירותים שהוא מספק (מקצועני השוק הגלובלי: הבנק העולמי, קרן המטבע העולמית, ארגון הסחר העולמי ועוד). מקצוענים אלה מדברים בקול אחד, הקרוב למה שניתן לכנותו פונדמנטליזם ליברלי. קול זה מתעלם מן הצרכים הרגשיים והתרבותיים שאינם עולים בקנה אחד עם המסרים הליברליים. זאת ועוד: דמותו של המקצוען החדש שונה באופן מהותי מקודמו – המקצוען המודרני. המקצוען החדש מבקש להתעלם מן הממד הסימבולי-מוסרי של עבודתו ומתמקד בעיקר בשאלות של מצויינות, רווח והישג אישי.  דמותו מבליטה את הדילמות היסודיות הנוגעות לשאלת האתיקה המקצועית: אלה נוגעות למהות הידע שאוצר המקצוען ולמידת הרלוונטיות של הידע בכפוף לסדר יום פוליטי, מוסרי או תרבותי. בהינתן כי הידע בימינו – ידע תיאורטי וידע מעשי – שוב איננו נתון אובייקטיבי אלא בעיקר ביטוי לקונצנזוס מוסדי, הרי ש"התווית המקצוענית" אינה משקפת בהכרח רצינות מוסרית או מצויינות אובייקטיבית, אלא משרתת כוח ודימוי בלבד. האם ראוי אפוא להתעלם מעובדה זו, מבלי לבקר את כינונו של מנגנון כוחני זה, מבלי לשאול שאלות בדבר התאמתו לציפיותיהם של בני אדם? (קונדה, 2000).

המקצוען נמדד ב"ביצועים" (ע"ע פרפורמנס). המעמד היוקרתי והתגמול ניתנים לו בשל כך. את מקומו של הידע הפורמלי כקריטריון להערכה מקצועית תפסה התוצאה: "תִגמול על-פי תוצאות". הידע הוגדר אפוא מחדש והועמד על היסוד הפרגמטי שלו: כך בתחומי הייעוץ הפוליטי והפרסום המסחרי, כך בתחומי החינוך, הרפואה והמשפט; המקצוען הופך למי שכל הווייתו רתומה למטרה אחת, והיא לספק מוצר סופי: "קדנציה נוספת", "שנה נוספת לחיות", ספין טלוויזיוני, שחרור מוקדם מהכלא וכן הלאה.

מנקודת מבט פילוסופית, ניתן לראות בתווית ה"מקצוען" מטאפורה המתקשרת עם עלייתו של טיפוס אנושי חדש: ה"הומו פאבר" (Homo Faber), האדם היצרני והתעשייתי. גיבור חדש מעין זה מופיע בספרו של מאכס פריש (פריש, 1968). הגיבור הוא אדם טכנולוגי, "הניתן להקפצה" לנקודות שונות על פני הגלובוס לצורך סיוע טכני והומניטרי. מיומנותו, הדחקותיו הרגשיות, דבקותו הקנאית בלוח הזמנים ובמשימה – כל אלה משרטטים את דיוקנו של המקצוען כגיבור תרבות בעייתי בימינו. זהו האדם הלא מחויב, השומר תמיד על חזות ניטרלית, ברמה הפוליטית, המוסרית והרגשית: "שאלתי את עצמי לא אחת למה בעצם מתכוונים הבריות, כשהם מדברים על חוויה. אני טכנאי ובתור שכזה רגיל אני לראות את הדברים כהווייתם. גם אני רואה כל אותם דברים, שהם כה מרבים לדבר עליהם, רואה אותם בדיוק נמרץ; הרי אינני עיוור. אני רואה את הירח מעל מידבר טאמאוליפאס – צלול יותר משראיתיו אי-פעם, ייתכן, אך בסופו של דבר אין הוא אלא מאסה מדידה החגה מסביב לכוכב-הלכת שלנו, זהו עניין של כוח-המשיכה, תופעה מעניינת, בכך אני מודה, אך מדוע חוויה?" (פריש, 1968: 26).

אדולף אייכמן בתא הזכוכית בעת משפטו בירושלים, 1961. מקור: לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ).