חברת הבקרה, חברת הפיקוח

Surveillance Society

RF123 - 28109306 - cctv camera or surveillance operating on street and building at night

במהלך חייו נודד האדם בין סביבות סגורות הנתונות לפיקוח, כגון משפחה, בית ספר, בית חרושת, בית סוהר ובית חולים. מקומות אלה הם אתרי חניכה המספקים שירותים ליחיד ומגדירים את תפקידו החברתי. אף-על-פי שמוסדות אלה נפתחים אל הסביבה החיצונית, הם מאמצים את הגיון הפיקוח ומעצבים באמצעותו את ניסיון חייו של הפרט. על-פי ז'יל דלז (Deleuze), במקום הפיקוח הישיר של חברת המשמעת (מונח שטבע מישל פוקו [Foucault]), המתבצע באמצעות שומרי סף למיניהם, מתפתחת בימינו צורה חדשה: חברת הפיקוח. השינוי מתבטא במעבר מההיגיון של בית החרושת אל ההיגיון של התאגיד, מההיגיון של המכונה אל זה של המחשב, ממבטו הישיר של השומר אל שיטת פיקוח עקיפה וסמויה מן העין, שבמרכזה הקוד (למשל הקוד בכרטיס המגנטי).

הפילוסוף הפוסט-סטרוקטורליסטי ז'יל דלז ([1990] 2004) מציע להבחין בין שתי חברות המגבילות את חירותו של הפרט. הראשונה היא חברת המשמעת, מונח המתמקד במבטו הפולשני של ה"שומר" (מבטו של מנהל הייצור, של המורה, של הרופא). מבט זה מכוון לאובייקטים סבילים וחדירים, המצויים תחת עינו הפקוחה אך אינם יכולים להחזיר לו מבט. מודל זה בא לידי ביטוי במטאפורה של מגדל התצפית, הפנאופטיקון. מגדל זה מאפשר מעקב מתמיד אחר אסירים הסגורים במכל שקוף, בלי שניתנת להם זכות הגומלין לתצפית נגדית על העולם העוקב אחריהם. חברת המשמעת מתאפיינת במרחבים הנשלטים והמפורקים בידי המבט הפנאופטיקוני. כאמור, מרחבים סגורים אלה הם מוסדות כגון משפחה, בתי ספר, בתי חרושת, בתי סוהר ובתי חולים.

המודל המתואר מאפיין את התקופה המודרנית מאז סוף המאה ה-18 ומגיע לשיאו במאה ה-19. דוגמה לכך היא מפעל הבנייה של הברון אוסמן, שהרס את המבנה הלבירינטי של רחובות פריז הישנה ובנה תחתיו צירים רחבים, שדרות וכיכרות, שנועדו להבטיח הזרמה נוחה של כוחות צבא לעיר ולאפשר פיקוח משטרתי הדוק על הסדר הציבורי. שיטת הפיקוח העניקה למעמד הבורגני העולה ביטחון והגנה מפני האחר, בין אם זהו פרולטריון עירוני ובין אם קולקטיב אתני של מהגרים. צורת הפיקוח הנפוצה במאה ה-20 היא טלוויזיה במעגל סגור הניצבת בתחנות הרכבת, בסופרמרקטים, באולמות המבואה של בתי מלון ובמשרדים. המצלמות מחכות לחריג ולפלילי כדי לקלוט את הראיה החזותית המתאימה ולאכוף במהרה פרקטיקות של משמעת ושל ענישה בעת הצורך. מעגלי פיקוח אלה מתרחבים ביתר שאת באמצעות טכנולוגיית הוידיאו וחודרים למרחבים ציבוריים כגון מגרשי חניה, שהופכים לחללים מפולשים, נצפים ומבוקרים (Norris and Armstrong, 1997).

לאחר מלחמת העולם השנייה אנו עדים למעבר ממודל של חברת המשמעת למודל של חברת הבקרה. בניגוד לחברת המשמעת, שגולת הכותרת שלה היא בית החרושת, חברת הפיקוח מתאפיינת במעבר לצורה חדשה של ארגון כלכלי-חברתי: התאגיד (corporation). הלוגיקה של התאגיד היא לוגיקה מפוצלת, מודולרית, נתונה לשינויים. המשכורות נתונות לשינויים מתמידים ("משכורת בהתאם להישגים"), קבוצות משימה נקראות על-ידי התאגיד להתחרות אלה באלה במטרה להעלות את הרווח הכולל. המטרה היא ליצור חוסר יציבות של המערכת. בית הספר מוחלף באימון אינסופי;  המבחן האחד שאותו יש לעבור מוחלף במנגנון מתמיד של בחינה ופיקוח.

כאן מתברר העיקרון של ההתארגנות החברתית החדשה. בדומה לעיקרון הקפקאי המוצג ברומן המשפט (קפקא, 1992), גם המנגנון של חברת הפיקוח הוא חסר גבולות ומבוסס על דחייה. התגלמותו היא כרטיס האשראי המאפשר לנו לדחות את התשלום, לצבור חובות ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממערכת מקודדת שבה אנו "גולשים" באופן בלתי מוגבל. הקוד מופיע כמובן לא רק בכרטיס האשראי, אלא באין-ספור כרטיסים מגנטיים אחרים המונפקים לשימושים שונים. כרטיסים אלה מאפשרים (או שאינם מאפשרים) גישה אל חללים סגורים (למשל החניון בקניון), אל מאגרי מידע וכדומה. בני האדם חדלים להיות אינדיווידואלים. הם הופכים למחזיקי קודים או למסורבי קודים – אלה שנמנע מהם ליהנות מן השירותים שהקודים מאפשרים. הקוד הופך ליסוד מרכזי של פיקוח, המווסת את יחסי הכוח של הפרטים הפועלים בחברה (ע"ע אמונה) (Bogard, 1996).

חברת הפיקוח, המופעלת על-ידי קוד, תואמת את השלב הנוכחי של הקפיטליזם המאוחר. הקפיטליזם הקלאסי, התואם לחברת המשמעת, עסק בהפעלת אנרגיה לשם הפקת רווחים ודגל בפרדיגמה של ייצור. את הקפיטליזם העכשווי, לעומת זאת, לא מניע הרצון לייצר מוצרים אלא הרצון להפיצם ולשווקם. בניגוד לקפיטליזם הקלאסי, שקנה חומרי גלם ויצר מהם מוצרים שלמים, הקפיטליזם המאוחר אינו מכוון למוצר עצמו. הוא קונה מוצרים בודדים או מלאי שלם ומתמקד בשאלה כיצד לשווק את המלאי שברשותו. תפקידו אינו לייצר, אלא לקדד את המוצר וכך לפקח על שיווקו ברחבי העולם. דוגמה לכך היא קנייה של נעלי ספורט המיוצרות בסדנאות היזע במזרח הרחוק, הטבעת הדימוי היוקרתי ושיווקן תחת שם הקוד "נייקי" בעולם כולו (ע"ע מותג, מיתוג).

התאגידים, אומר דלז, קונים מלאים ואחר-כך מוכרים אותם כשירותים. תהליך זה חל על כל סוגי המוצרים – מוצרים פיננסיים, מוצרים בני קיימא ואפילו מוצרי אמנות. בכל המקרים הדגש מושם על אופן הקידוד במטרה להרחיב ככל האפשר את פוטנציאל המכירה. דלז מסכם את ההבדלים בין המשטר הקפיטליסטי הישן לבין זה החדש באומרו כי את הראשון ניתן לדמות לפרד (חיה הנושאת על גבה סחורה ממשית) ואת האחרון ניתן לדמות לנחש. הנחש הוא החיה התאגידית, שכל האנרגיות שלה מושקעות בפיתולים, בסיבובים, בתנועה מודולרית בלתי מוגבלת ובצורה החופשית, התזזיתית והמתחלפת של הקודים בתוך מערכות הצריכה השונות (ע"ע שיבוש תרבות).

מציאות הפיקוח מורגשת בתחומים רבים: בכניסה לקניון, בקופת הסופרמרקט (הברקוד המוטבע על גבי המוצר, הקוד של כרטיס האשראי), בגישה למתחמים סגורים או למאגרי ידע מסווגים במחשב. בני האדם הופכים לסוכנים מורשים או בלתי מורשים של קודים. מערכות מחשוב מפקחות על שאלת הזכאות בכל רגע נתון בהיסטוריה הכלכלית והחברתית שלנו. האני האוטונומי עובר שינוי רדיקלי ומזדהה יותר ויותר עם האני הדיגיטלי. אני מקודד זה ניתן לפיקוח מרחיק לכת (Norris, Moran and Armstrong, 1998). מתברר כי עינו של האח הגדול (אורוול, [1949] 1971) פקוחה יותר מתמיד. הזכאות לקוד, המוטיבציה לפעול לשיבוש הקוד, הוירוסים השונים שנועדו להשמידו – כל אלה, לדברי דלז, הם עדות חלקית אך מצמררת להיעדר החופש ולמציאות הפיקוח שבה מתנהלים חיינו בעת הזאת.

חוויית הבקרה באה לידי ביטוי במגוון אתרים של התרבות הפופולרית, במרחב הציבורי, בטלוויזיה ובאינטרנט: כך,  לדוגמה, תוכנת ה-Google Earth מאפשרת לגולש מבט מלמעלה על כל נקודה ונקודה על פני הכדור, תוך שהיא מעניקה לו תחושת של עוצמה ושליטה. תוכניות הריאליטי בטלוויזיה מתכתבות גם הן עם מציאות הבקרה, תוך שהן נשענות על שימוש רדיקלי במצלמות נסתרות המכסות את השטח ומתעדות כל רגע (2003; 2002 ,Andrejevic). העונג המציצני, ויותר מכך המודעות של הנצפה לנוכחותה של מצלמת המעקב, מעלה על הדעת כי מסביבנו נוצרת  אינטימיות מסוג חדש: אינטימיות המבוססת על יסודות של מתח, חשד וסוד; תשוקה אירוטית שבין צייד לניצוד. האינטימיות החדשה שוב אינה נלחמת במציאות הבקרה אלא דווקא ניזונה ממנה. מצלמות המעקב, השתולות באתריה המקודשים של החברה, משדות תעופה ועד דוכני רחוב, הופכות למוצר חברתי עצמאי, שחקן מרכזי המגדיר את היחסים הרגשיים בחברה ללא סודות, שבה אנו חיים (Latour, 1992).

מקורות

אורוול, ג'  [1949] 1971: 1984, תרגום: ג' אריוך, תל אביב: עם עובד.

דלז, ז' [1990] 2004: "פוסט-סקריפטום על חברות הבקרה", תרגום: א' אזולאי, תיאוריה וביקורת, 24, עמ' 240-235.  

קפקא, פ' 1992: המשפט, תרגום: א' כרמל, ירושלים ותל-אביב: שוקן. 

 

 

Andrejevic, M. 2002: The Kinder, Gentler Gaze of Big Brother: Reality TV in the Era of Digital Capitalism, New Media and Society, 4, 251–270.

— 2003: Reality TV: The Work of Being Watched,  Landham, MD: Rowman and    

Littlefield.

— 2007:  iSpy: Surveillance and Power in the Interactive Era. Lawrence, KS: University of Kansas Press.

Bogared, W. 1996: The Simulation of Surveillance, Hypercontrol in Telematic Societies, Cambridge: Cambridge University Press.

Latour B. 1992: "Where are the Missing Masses? The Sociology of a few Mundane Artifacts", in: W. Bijker and J. Law (eds.): Shaping Technology/Building Society: Studies in Sociotechnical Change: Cambridge: MIT Press. pp. 225-258.

Norris, C. and Armstrong, G. 1999: The Maximum Surveillance Society: The Rise of CCTV, Oxford: Berg Publishers.

Norris, C., Moran, J. and Armstrong, G. 1997: "Algorithmic Surveillance: The Future of Automated Visual Surveillance", in: Norris, C., Morran, J. and Armstrong, G. (eds.), Surveillance, Closed Circuit Television and Social Control, Aldershot: Ashgate.

תאור / מקור התמונה:

RF123 – 28109306 – cctv camera or surveillance operating on street and building at night

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×