פעולת דיבור
Speech Act
גישה בתחום הפילוסופיה של הלשון. התיאוריה של "פעולת דיבור", המזוהה עם פילוסוף הלשון ג'ון אוסטין (Austin) ומאוחר יותר עם מפעלו של ג'ון סירל (Searle), עוסקת בשאלה כיצד היגדים לשוניים מציגים פעולות בהקשרים שונים. ביסוד התיאוריה עומדת ההנחה כי הדיבור הוא פעולה שמשמעותה מובנת באמצעות ההקשר הביצועי שלה. ההבחנה המרכזית שמוצעת היא בין המשמעות, מנקודת מבטו של הדובר (speaker), לבין המשמעות הלשונית. הבחנה זו תורמת לאפיון הקומוניקציה כסדרה של כוונות (Intentions) וציפיות. התיאוריה של פעולת הלשון עוסקת בעיקר בלשונו של הדובר, באופן הביטוי של כוונותיו ובדרכים שאנו מתוודעים אליהן. היגד נתפס כפעולת דיבור אם הפונקציה המרכזית שלו היא שינוי במצבו של המתַקְשֵׁר.
ג'ון אוסטין (אוסטין, [1962] 2006) מבחין בין שני שימושים של השפה:
- שימוש קוֹנסְטָטיבי (Constative Use): הדיבור מתאר עובדה או סיטואציה הנתונה באופן בלתי תלוי, כך שניתן לשאול עליה אם היא אמיתית או שקרית.
- שימוש פרפורמטיבי (Performative Use) (ע"ע פרפורמנס): שימוש במילים כגורמים מבצעים (Words that do). הקריטריון לדיבור "מאושר" כזה ("happy" הוא המינוח של אוסטין) יהיה מידת הנאמנות, הדיוק, החלות השלמה וההתאמה לפרוצדורה לשונית מקובלת.
דוגמאות לשימושים פרפורמטיביים מסוג זה הם משפטים כגון "אני טוען ש…", "אני מבטיח להחזיר את חובי", "אני נשבע", "אני מזהיר מפני", "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", "אני מתנצל", "אני מברך אותך", "אני מזכה אותך מכל אשמה" וכדומה. בכל המשפטים הללו הדיבור על והביצוע של הפעולה מתלכדים; במילים אחרות, איננו מסוגלים לקבוע את הסמנטיקה (המשמעות) של משפט, מבלי שנביא בחשבון את הפרגמטיקה שלו.
אוסטין מחלק את פעולת הדיבור לשלושה מרכיבים:
- א. המשמעות של ההיגד; הפעולה של אמירת דבר מה (Locutionary Act).
- ב. הכוח הביצועי הגלום בהיגד; לדוגמה: הבטחה, אזהרה, ציווי, הבעת כוונה וכדומה (Illocutionary Act).
- ג. השפעת ההיגד על הרגשות, המחשבות או הפעולות של הנמען, הדובר ואנשים אחרים. למשל, כשאנו חוקרים מישהו, יכולות להיות לכך מטרות שונות: לעזור לו, לבדוק אותו, לחקור אותו, לגרום לו להאמין כי אנו מכבדים את דעתו וכיוצא בזה (Perlocutionary Act).
הפילוסוף ג'ון סירל (Searle, 1969, 1979) מפתח את תורתו של אוסטין ומוסיף הבחנות נוספות לאפיון ההיגדים הביצועיים. סירל מציע להתייחס להבחנה בין שני סוגי כללים: כללים רגולטיביים (Regulative Rules), המסדירים פעילות שקיומה אינו תלוי בהם (למשל, כללי נימוס), וכללים קוֹנסטיטוּטיביים (Constitutive Rules), המכוננים את הפעילות עצמה (למשל,
נסכם את עמדתם של אוסטין וסירל כך: היגד נתפס כפעולת דיבור אם הפונקציה המרכזית שלו היא לשנות את מצבו של המתַקְשֵׁר. במובן זה, לכל פעולת דיבור יש תפקיד פרגמטי: זוהי פעולה שנועדה להביא לשינוי. לשני "האבות המייסדים" ניתן להוסיף מתדיין שלישי – פול גרייס (Grice, 1975, 1979). גרייס דן במושג בהקשר שעליו כבר דיבר סירל – הדיבור העקיף, הדיבור כשיחה. התיאוריה שלו עוסקת בניסוח "עיקרון שיתופי" (Cooperative Principle) ששולט בצורת ההפקה וההבנה של המשמעות בפעולת דיבור שהיא שיחה. גרייס מציע לראות בשיחה מרחב הקורא למילוי פערים. מילוי פערים זה יכול לייצר את ההבנה של רבדים נוספים שאליהם מתכוון ההיגד. לדוגמה, פרופסור שהתבקש לכתוב חוות דעת על מידת התאמתו של סטודנט למשְׂרָת מורה לפילוסופיה, כתב: "לסטודנט שליטה מצוינת באנגלית והוא נכח בכל השיעורים". לכאורה, לא ניתנה תשובה לשאלה שעמדה לדיון. ואולם המילוי (filling) – התהודה המשתמעת מן הניסוח – שהוא חלק בלתי נפרד מן הממד של הבנת השיחה, יעזור לנו "להשלים" את תשובתו של הפרופסור. יתברר כי באופן עדין הוא אכן ענה לשאלת הכישורים, ותשובתו היא: הסטודנט חסר את הכישורים המתאימים (MaKaryk, 1993) (ע"ע שיח (ניתוח)).
התיאוריה של פעולת דיבור מתקשרת עם מושגים כגון משחקי לשון (ויטגנשטיין) ופעולה קומוניקטיבית (הברמאס) ועם תחומי דעת קרובים כגון חקר הספרות (Ohman, 1971; Pratt, 1977; Fish, 1973, 1976), אנתרופולוגיה, פמיניזם, חשיבה ביקורתית וחשיבה משפטית. מה שמשותף לאופני חקירה אלה הוא הנטייה להתבונן בשפה בממד הפרגמטי שלה: הפרגמטיקה, הסמנטיקה והתחביר הם לפי צ'רלס מוריס (Morris, 1938) שלושת התחומים של מדע הלשון (ע"ע פרגמטיזם). דוגמה מאלפת לכך היא מחקריו של תיאורטיקן הספרות סטנלי פיש (Fish). פיש, העובד על קו התפר שבין אינטרפרטציה ספרותית לאינטרפרטציה משפטית, מצביע על העובדה כי השפה הרגילה מצטיינת במורכבות פואטית שאינה נופלת מזו של הלשון הספרותית; כי פעולת דיבור זקוקה ל"קהיליית שיח" התומכת בה ומפרשת את הכוונות המעשיות הפרגמטיות שלה (ע"ע קהילייה פרשנית). בתפיסה זו, פעולת הדיבור קשורה לממד האינטראקטיבי של יחסי הפרשנות בין השותפים לשיח ((Fish 1973: 41-54, 1976: 983-1025.
מצד אחר, ניתן להצביע על ניסיון לאתגר את התיאוריה באמצעות הדקונסטרוקציה. במאמרו "Signature, Event, Context" (Derrida, [1972] 1977) מצביע דרידה על העובדה שהתיאוריה של אוסטין, בדומה לדקונסטרוקציה, מציעה חלופה פרגמטית לתפיסות מהותניות ומטאפיזיות של השפה; זהו ניסיון מועיל, לדעתו, לקעקע את הדיכטומיה אידאה/סימן. עם זאת, לדרידה יש גם הסתייגויות. לדעתו, אוסטין מנסה לאתר ולפענח את כוונותיו של הדובר כשהוא מצביע על הקשר יציב וקבוע שלהן. ואולם הוא אינו נותן את דעתו להיגדים פרפורמטיביים "לא רציניים", כגון אלה שבתאטרון ובשירה. כחלופה לעמדה זו מציע דרידה, כדרכו, לראות בכל דיבור סוג של דיבור אחר (ציטוט של דיבור אחר), כבסיס לניתוח הסיטואציה הפרגמטית של השיח. הפולמוס של דרידה עם אוסטין, ומאוחר יותר עם סירל, הופיע מאוחר יותר בקובץ Limited Inc. (1988) (ע"ע גרמטולוגיה ; כתיבה).
מכאן לאן?
מקורות
אוסטין, ג"ל [1962] 2006: איך עושים דברים עם מילים, תרגום: ג' אלגת, תל אביב: רסלינג.
Altieri, C. 1975: "The Poem as Act: A Way to Reconcile Presentational and Mimetic Theories", Iowa Review, 6 (3-4), pp. 103-124.
Austin, J. L. 1961: "Performative Utterances", in: Philosophical Papers, eds. J. O. Urmson and G. J. Warnock, Oxford: Oxford University Press. Reprinted in: A. Nye (ed.), Philosophy of Language, The Big Questions, Oxford: Blackwell, pp. 126-131.
Derrida, J. [1972] 1977: "Signature, Event, Context", trans. S. Weber and J. Mehlman, Glyph, 1, pp. 97-127. Reprinted in: Limited Inc., 1988, Evanston, IL: Northwestern University Press, pp. 1-23.
Elam, K. 1984: Shakespeare's Universe of Discourse: Language-Games in the Comedies, Cambridge: Cambridge University Press.
Fish, S. E. 1973: "How Ordinary is Ordinary Language?", New Literary History 5, pp. 41-54, Reprinted in his: 1980, pp. 97-111.
תאור / מקור התמונה:
source: unknown