פאנק/פוסט-פאנק

Punk/Postpunk

Source:Unknown

פאנק הוא שמה של תת-תרבות נוער ושם קיבוצי לזרם מוזיקלי חתרני שזעזע את מוסכמות הרוק באמצע שנות השבעים של המאה ה-20. המונח, שהושאל משפת הרחוב, מתאר גישה וצורת הפקה מוזיקלית המאופיינות בתוקפנות, בחספוס ובחוסר מקצוענות מכוון ומודע לעצמו. סגנון זה שם דגש על ניהיליזם, לעג גרוטסקי והתנגדות רועשת לסגנון הנוח והמסודר של התרבות הכללית. סגנון הפאנק נקשר בעולם דימויים בעל מאפיינים מובהקים: סיכות ביטחון הנעוצות בשיער מחודד וצבוע, בגדים קרועים, סמלים של סקס, כוח ופשיזם, פירסינג, כיעור מכוון ועוד. כזרם מוזיקלי, הפאנק מתאפיין במינימליזם מלודי והרמוני ובטהרנות אידאולוגית המתייצבת כנגד שתי תופעות מוזיקליות מרכזיות: להקות "הרוק המתקדם" נוסח "פינק פלויד", מצד אחד, ונגד הפקות הענק הגרנדיוזיות של מוזיקת הפופ נוסח להקת "ג'נסיס", מצד שני. סגנון הפוסט-פאנק נוטש את העמדה המודרניסטית הנחרצת של הפאנק ומציג תפיסת עולם מוזיקלית, קומוניקטיבית יותר, המבוססת על אקלקטיות פוסטמודרנית, פסימיזם תרבותי ומִחזור אירוני של סגנונות העבר. תרבות הפאנק והפוסט-פאנק השפיעו באופן עמוק על התרבות הפופולרית. זו תורגמה לסגנון חיים ולאסתטיקה ניהיליסטית הבאה לידי ביטוי בז'אנרים עכשוויים כגון פרפורמנס וסייברפאנק.

במוזיקה מתבטא הפאנק כרוק גיטרות פשוט, מינימליסטי ופרימיטיבי במכוון (רגב, 1995). המוזיקה הפאנקיסטית מושפעת מלהקות אמריקאיות שפעלו בשנות השישים כגון "הסטוג'ס" (The Stoges) בהנהגת איגי פופ וכן מלהקת "מחתרת הקטיפה" (Velvet Underground) בהנהגת לו ריד וג'ון קייל, אשר שיתפה פעולה עם זרמים אוונגרדיים באמנות של אז כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול. הזירה הבריטית העמידה בשנות השבעים שתי להקות פאנק קלאסיות: "אקדחי הסקס" (The Sex Pistols) ו"הקלאש" (The Clash). הסגנון שבלט היה מונוטני ופרימיטיבי באופן מתריס וכלל מסרים פוליטיים של התנגדות לשיטה הנוהגת; ביטוי לתחושות הניכור והחרדה שמעוררת התרבות האורבנית העכשווית (הבידג', [1979] 2008; Laing, 1985).

בסצנה האמריקאית של אותה עת בלטה להקה פורצת דרך, ""The Ramones, שהחלה את דרכה המוזיקלית ב-1974. האסתטיקה המינימליסטית של הלהקה אופיינה בנגינה מהירה, לקונית, "נוקשה במזיד", שהתבדלה באופן חד מן האסתטיקה המקסימליסטית המתוחכמת של להקות רוק שפעלו באותה עת. בנוסף יש לציין את להקת "טלוויז'ן" (Television), הזמרת פטי סמית (Smith) ואחרים. בבריטניה, תפס מקום מיוחד מנהיג להקת "אקדחי הסקס" ג'וני "רוטן" (ג'וני ליידון) שהקים מאוחר יותר את ההרכב P.I.L (Public Image Limited). שירו המיתולוגי This is not a love song נתן ביטוי לתקופה שלמה שאופיינה בהתרסה מופגנת כלפי הערכים הבורגניים והרוק הוירטואוזי והמצטעצע כאחד, כפי שאלה באו לידי בטוי בלהקות כ"פינק פלויד", או "אמרסון, לייק ופאלמר". הפאנק הביא לעולם את אתוס ה-DIY (Do It Yourself): הניתוק מן הממסד והיצירה העצמאית הפכו לערך מגדיר (ע"ע אינדי). תהליכים אלה אפשרו התגוננות מפני האופי המסרס של המיינסטרים הקפיטליסטי (Goodwin, 1992).

מוזיקת הפאנק היתה מיסודה מוזיקת מחאה אפלה שהתייצבה מול האופטימיזם המסחרי שהפגין עולם הפופ והרוק של שנות השישים והשבעים (Frith and Godwin, 1990). האופי האידאולוגי של העשיה המוזיקלית, שהצטיינה בטהרנות מודרניסטית מתריסה ובלתי מתפשרת, עתידה היתה לעבור שינוי משמעותי עם הופעתו של סגנון הפוסט-פאנק בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ((Reynolds, 2006. סגנון זה היה בבחינת המשך ומהפכה ביחס לקודמו. בניגוד לאופי האידאולוגי של מוזיקת הפאנק, הציב הפוסט-פאנק גישה תקשורתית יותר שביקשה למחזר את סגנונות הפופ והרוק הקודמים. The Pop Group" ", שפעלה בשנות השמונים, היתה להקה בולטת שאימצה באופן אירוני את שמו של ה"אוייב" (הפופ), והציגה אסתטיקה שבמרכזה ניכוס בולעני וגרוטסקי של סגנונות הרוק והפופ מן העבר. בתוך סגנון הפוסט-פאנק התרוצצו מגמות סותרות: הרצון החדש לגרום להנאה על-ידי מחזור של מוזיקה מוכרת, ומצד שני נקיטת קו "אפל" יותר שהצטיין בפסימיזם אידאולוגי המשקף ויתור על בשורת השינוי והתיקון. קו זה שהצטיין באקלקטיות סגנונית השפיע רבות על להקות כגון "ראשים מדברים" (Talking Heads). שיריה הבולטים Psycho Killer (1977) ו-Burning Down the House (1983), נתנו ביטוי לתחושה עמוקה של סוריאליזם שאינו שם את מבטחו בחלום האמריקאי ומוחה כנגד "הפנטזיה התאגידית" הגלומה בו. דיוויד ביירן, הסולן הרנסנסי של הלהקה, הלובש אותן חליפות צהובות הגדולות עליו בכמה מידות, היה לנציג בולט של דור ניהיליסטי השר על החלום ושברו. בסרטים כגון סיפורים מהחיים (True Stories, 1986) נתן ביירן ביטוי סטירי למציאות ההזויה של תרבות הקפיטליזם. התמלילים המתוחכמים שכתב הביעו מחאה צינית כנגד חברת הצריכה והתחברו לזרמים מקבילים בתרבות הפוסטמודרנית תוך מזיגה מתוחכמת בין חדשנות מוזיקלית ומחאה פוליטית.

 

לתרבות הפאנק והפוסט-פאנק נודעת השפעה ארוכת טווח על התרבות הפופולרית. זו באה לידי ביטוי בכמה תחומים.

 

  1. שימוש במראה הפאנקיסטי החריג והמתריס כראש חץ לביקורת חברתית; התרסה בוטה מול "המראה הנכון" של תרבות הרוב הבורגנית (ע"ע תרבות נגד). הצגת אסתטיקה של "כיעור מכוון" כתמונת מראה נגדית מול קפיטליזם שאנן ונהנתני.
  2. אימוץ האסתטיקה התיאטרלית והפרפומטיבית, שבלטה בתרבות הפאנק, על-ידי תרבויות נגד מקבילות כגון תרבות הטרנסג'נדר ותרבות הדראג. תרבויות אלה אתגרו את החלוקה ההטרוסקסואלית השגורה ועשו שימוש בטכניקות קרנבליות חתרניות שכבר באו לידי ביטוי בתרבות הפאנק והפוסט-פאנק. את אלה נוכל למצוא בסרטים כמו  פריסילה מלכת המדבר [סטפן אליוט, 1994]). בסרט נעשית החצנה תיאטרלית של סגנונות העבר, כדוגמת החיקוי הפולחני, הנוסטלגי, המתריס, של להקת "אבבא" [ABBA], תוך הצגת עמדה ביקורתית כלפי תרבות המיינסטרים.
  3. השפעת הפאנק/פוסט-פאנק על ספרות הסייברפאנק. ספרות זו, הסובבת סביב ייצוגים של מדע בדיוני בתוך מרחב קיברנטי וירטואלי, דוגמת הרומן הסייברפאנקי  נוירומנסר של ויליאם גיבסון ([1984] 1994), מעלה על נס, בדומה לפאנק, ערכים אנרכיסטיים הנותנים ביטוי לעידן של אי-ודאות. הטרוגניות, פואטיקה של חציית גבולות (אדם ומכונה, מגדר ומין, אוטופיה ודיסטופיה וכיוצא באלה), טשטוש המרחק שבין אמת לבדיה דיגיטלית – כל אלה היוו מצע רעיוני ליצירות פאנק ששאבו חלק מהשראתן מדמויות מבשרות כדוגמת  זיגי סטארדסט: דמותו הסייבורגית, הדו-מינית, של דיוויד בואי באלבומו  The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars. סוגות עתידניות אלה הובילו את האסתטיקה הפאנקיסטית אל מעבר לגבולותיה הביזאריים והפכו אותה לתופעה שהיא הרבה יותר מאקסצנטריות ילדותית חריגה.

 

לסיום נאמר כי חשיבותם ההיסטורית של זרם הפאנק והפוסט-פאנק היא בעצם היותם תוצרים פופולריים של זרמי עומק בתרבות של ארבעים השנים האחרונות. הדיאלקטיקה של פאנק/פוסט-פאנק מעלה על פני השטח את העימות המובלע בין מודרניזם אידאולוגי שוחר חידושים, לבין אקלקטיזם פוסטמודרני, המביע עמדה מפוכחת מול הטרור האידאולוגי שחוותה התרבות במאה ה-20.

 

מקורות

גיבסון, ו' [1984] 1994: נוירומנסר, תרגום: ד' פלג, תל אביב: ספרית מעריב.

הבידג' ד' [1979] 2008: תת-תרבות פאנק – משמעותו של סגנון, תרגום: ר' כהן, תל אביב: רסלינג. 

רגב, מ' 1995: רוק, מוזיקה ותרבות, תל אביב: דביר. 

Frith, S. and Goodwin, A. (eds.) 1990: On Record: Rock, Pop and the Written Word, New York: Pantheon Books.  

Goodwin, A. 1992: Dancing in the Distraction Factory: Music, Television and Popular Culture, Minneapolis: University of Minnesota Press.

תאור / מקור התמונה:

Source:Unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×