פאנק/פוסט-פאנק

במוזיקה מתבטא הפאנק כרוק גיטרות פשוט, מינימליסטי ופרימיטיבי במכוון (רגב, 1995). המוזיקה הפאנקיסטית מושפעת מלהקות אמריקאיות שפעלו בשנות השישים כגון "הסטוג'ס" (The Stoges) בהנהגת איגי פופ וכן מלהקת "מחתרת הקטיפה" (Velvet Underground) בהנהגת לו ריד וג'ון קייל, אשר שיתפה פעולה עם זרמים אוונגרדיים באמנות של אז כגון הפופ-ארט של אנדי וורהול. הזירה הבריטית העמידה בשנות השבעים שתי להקות פאנק קלאסיות: "אקדחי הסקס" (The Sex Pistols) ו"הקלאש" (The Clash). הסגנון שבלט היה מונוטני ופרימיטיבי באופן מתריס וכלל מסרים פוליטיים של התנגדות לשיטה הנוהגת; ביטוי לתחושות הניכור והחרדה שמעוררת התרבות האורבנית העכשווית (הבידג', [1979] 2008; Laing, 1985).

בסצנה האמריקאית של אותה עת בלטה להקה פורצת דרך, ""The Ramones, שהחלה את דרכה המוזיקלית ב-1974. האסתטיקה המינימליסטית של הלהקה אופיינה בנגינה מהירה, לקונית, "נוקשה במזיד", שהתבדלה באופן חד מן האסתטיקה המקסימליסטית המתוחכמת של להקות רוק שפעלו באותה עת. בנוסף יש לציין את להקת "טלוויז'ן" (Television), הזמרת פטי סמית (Smith) ואחרים. בבריטניה, תפס מקום מיוחד מנהיג להקת "אקדחי הסקס" ג'וני "רוטן" (ג'וני ליידון) שהקים מאוחר יותר את ההרכב P.I.L (Public Image Limited). שירו המיתולוגי This is not a love song נתן ביטוי לתקופה שלמה שאופיינה בהתרסה מופגנת כלפי הערכים הבורגניים והרוק הוירטואוזי והמצטעצע כאחד, כפי שאלה באו לידי בטוי בלהקות כ"פינק פלויד", או "אמרסון, לייק ופאלמר". הפאנק הביא לעולם את אתוס ה-DIY (Do It Yourself): הניתוק מן הממסד והיצירה העצמאית הפכו לערך מגדיר (ע"ע אינדי). תהליכים אלה אפשרו התגוננות מפני האופי המסרס של המיינסטרים הקפיטליסטי (Goodwin, 1992).

מוזיקת הפאנק היתה מיסודה מוזיקת מחאה אפלה שהתייצבה מול האופטימיזם המסחרי שהפגין עולם הפופ והרוק של שנות השישים והשבעים (Frith and Godwin, 1990). האופי האידאולוגי של העשיה המוזיקלית, שהצטיינה בטהרנות מודרניסטית מתריסה ובלתי מתפשרת, עתידה היתה לעבור שינוי משמעותי עם הופעתו של סגנון הפוסט-פאנק בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים ((Reynolds, 2006. סגנון זה היה בבחינת המשך ומהפכה ביחס לקודמו. בניגוד לאופי האידאולוגי של מוזיקת הפאנק, הציב הפוסט-פאנק גישה תקשורתית יותר שביקשה למחזר את סגנונות הפופ והרוק הקודמים. The Pop Group" ", שפעלה בשנות השמונים, היתה להקה בולטת שאימצה באופן אירוני את שמו של ה"אוייב" (הפופ), והציגה אסתטיקה שבמרכזה ניכוס בולעני וגרוטסקי של סגנונות הרוק והפופ מן העבר. בתוך סגנון הפוסט-פאנק התרוצצו מגמות סותרות: הרצון החדש לגרום להנאה על-ידי מחזור של מוזיקה מוכרת, ומצד שני נקיטת קו "אפל" יותר שהצטיין בפסימיזם אידאולוגי המשקף ויתור על בשורת השינוי והתיקון. קו זה שהצטיין באקלקטיות סגנונית השפיע רבות על להקות כגון "ראשים מדברים" (Talking Heads). שיריה הבולטים Psycho Killer (1977) ו-Burning Down the House (1983), נתנו ביטוי לתחושה עמוקה של סוריאליזם שאינו שם את מבטחו בחלום האמריקאי ומוחה כנגד "הפנטזיה התאגידית" הגלומה בו. דיוויד ביירן, הסולן הרנסנסי של הלהקה, הלובש אותן חליפות צהובות הגדולות עליו בכמה מידות, היה לנציג בולט של דור ניהיליסטי השר על החלום ושברו. בסרטים כגון סיפורים מהחיים (True Stories, 1986) נתן ביירן ביטוי סטירי למציאות ההזויה של תרבות הקפיטליזם. התמלילים המתוחכמים שכתב הביעו מחאה צינית כנגד חברת הצריכה והתחברו לזרמים מקבילים בתרבות הפוסטמודרנית תוך מזיגה מתוחכמת בין חדשנות מוזיקלית ומחאה פוליטית.

לתרבות הפאנק והפוסט-פאנק נודעת השפעה ארוכת טווח על התרבות הפופולרית. זו באה לידי ביטוי בכמה תחומים.

1. שימוש במראה הפאנקיסטי החריג והמתריס כראש חץ לביקורת חברתית; התרסה בוטה מול "המראה הנכון" של תרבות הרוב הבורגנית (ע"ע תרבות נגד). הצגת אסתטיקה של "כיעור מכוון" כתמונת מראה נגדית מול קפיטליזם שאנן ונהנתני.
2. אימוץ האסתטיקה התיאטרלית והפרפומטיבית, שבלטה בתרבות הפאנק, על-ידי תרבויות נגד מקבילות כגון תרבות הטרנסג'נדר ותרבות הדראג. תרבויות אלה אתגרו את החלוקה ההטרוסקסואלית השגורה ועשו שימוש בטכניקות קרנבליות חתרניות שכבר באו לידי ביטוי בתרבות הפאנק והפוסט-פאנק. את אלה נוכל למצוא בסרטים כמו  פריסילה מלכת המדבר [סטפן אליוט, 1994]). בסרט נעשית החצנה תיאטרלית של סגנונות העבר, כדוגמת החיקוי הפולחני, הנוסטלגי, המתריס, של להקת "אבבא" [ABBA], תוך הצגת עמדה ביקורתית כלפי תרבות המיינסטרים.
3. השפעת הפאנק/פוסט-פאנק על ספרות הסייברפאנק. ספרות זו, הסובבת סביב ייצוגים של מדע בדיוני בתוך מרחב קיברנטי וירטואלי, דוגמת הרומן הסייברפאנקי  נוירומנסר של ויליאם גיבסון ([1984] 1994), מעלה על נס, בדומה לפאנק, ערכים אנרכיסטיים הנותנים ביטוי לעידן של אי-ודאות. הטרוגניות, פואטיקה של חציית גבולות (אדם ומכונה, מגדר ומין, אוטופיה ודיסטופיה וכיוצא באלה), טשטוש המרחק שבין אמת לבדיה דיגיטלית – כל אלה היוו מצע רעיוני ליצירות פאנק ששאבו חלק מהשראתן מדמויות מבשרות כדוגמת  זיגי סטארדסט: דמותו הסייבורגית, הדו-מינית, של דיוויד בואי באלבומו  The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars. סוגות עתידניות אלה הובילו את האסתטיקה הפאנקיסטית אל מעבר לגבולותיה הביזאריים והפכו אותה לתופעה שהיא הרבה יותר מאקסצנטריות ילדותית חריגה.

לסיום נאמר כי חשיבותם ההיסטורית של זרם הפאנק והפוסט-פאנק היא בעצם היותם תוצרים פופולריים של זרמי עומק בתרבות של ארבעים השנים האחרונות. הדיאלקטיקה של פאנק/פוסט-פאנק מעלה על פני השטח את העימות המובלע בין מודרניזם אידאולוגי שוחר חידושים, לבין אקלקטיזם פוסטמודרני, המביע עמדה מפוכחת מול הטרור האידאולוגי שחוותה התרבות במאה ה-20.

Source:Unknown