פוסט-ציונות

Post-Zionism

אפליקציית INakba. מקור: זוכרות.

"ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה לא מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי עולם […] רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. הסכימו בעצמכם שזה לא מעניין […] אני בכלל הייתי אוסר ללמד לילדים שלנו את ההיסטוריה היהודית […] אני פשוט הייתי אומר להם: 'חֱברה! לנו אין היסטוריה! מיום שגלינו מארצנו אנו עם בלי היסטוריה. אתם פטורים. לכו לשחק בכדור רגל'".

חיים הזז, "הדרשה", בתוך: סיפורים נבחרים, עמ' 151.

רוח תזזיתית של שינוי, עדכון ותמורה מטלטלת את האתוס הישראלי כולו; אבל ענני קטורת של רטוריקה מתקתקה עדיין אופפים את העיקר: את 'הציונות' ואת עיקריה הקדושים – עלייה, ביטחון, התיישבות – אלה העומדים בפני המטמורפוזה הגדולה מכולן נוכח אפשרות השלום".

דורון רוזנבלום, תוגת הישראליות, עמ' 79.

שיח ביקורתי בלימודי התרבות, וכן בהיסטוריה ובסוציולוגיה של החברה, שעיקרו קריאת תיגר על מיתוסים והנחות יסוד של החברה הישראלית. ראשיתו של שיח זה בשנות התשעים של המאה ה-20, והוא מזוהה עם עמדתם של "ההיסטוריונים החדשים" ו"הסוציולוגים החדשים". הוא קורא לרוויזיה בדימוי העצמי של "הישראלי הצודק" ומציע חלופות שונות לזיכרון האישי והציבורי המקובל. השיח הפוסט-ציוני בוחן את יחסי הגומלין בין השיח הציוני לשיח הפלסטיני ומצביע על הצורך לבדוק מחדש את הנרטיב הציוני הטוען להגשמה של שאיפות לאומיות לגיטימיות,תוך שמירה על האתוס המוסרי של החברה הישראלית. השיח הפוסט-ציוני מקיים זיקת גומלין לאופני שיח ביקורתיים גובלים כגון פוסטמודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, רב-תרבותיות ועוד. הוא מציע דרכים חדשות לחקירה של סוגיות ציוניות כגון "שלילת הגלות", גאולת העם והארץ, התיישבות, יחס היישוב לשואה וסוגיות נוספות. השיח הפוסט-ציוני מתבסס בחלקו על גישה חדשה לחקר ההיסטוריה, הרואה בריבוי נרטיבים ובריבוי מסַפרים נקודת מוצא לחקר ביקורתי של עובדות שנויות במחלוקת.

כחלק מן המעבר מחברה מגויסת לחברה אזרחית, ובד בבד עם תהליכים תרבותיים ופוליטיים ביקורתיים המתרחשים גם בחברות אחרות, החברה הישראלית ניצבת אף היא מול תביעות להערכה מחדש של דימויה העצמי. אלה מעוררות ויכוח עז בשיח האקדמי והתקשורתי. הסוציולוג הישראלי אורי רם טוען כי ניתן להבחין בשלושה תחומי מחלוקת היוצרים את הוויכוח בין היסטוריונים "ישנים" ל"חדשים" (ההיסטוריונים הפוסט-ציונים): הסכסוך הלאומי הישראלי-ערבי, המדיניות החברתית של תנועת העבודה בישראל והתרבות הציונית-עברית. ביחס לסכסוך הלאומי הישראלי-ערבי, הפוסט-ציונים מערערים על הגרסה המקובלת הרואה בישראל מדינה מתגוננת ומרתיעה אך לא תוקפנית. לטענתם, ישראל נמנעה מהזדמנויות להשיג הסכם שלום עם ירדן ועם הפלסטינים. בניגוד להיסטוריונים הישנים, שטענו כי הערבים ברחו מן הארץ בשנת 1948, גורסים ההיסטוריונים החדשים שהאחריות לבעיית הפליטים חלה על ישראל, שנקטה מדיניות של גירוש, למשל במלחמות הגבול של שנות החמישים, שכונו "פעולות תגמול" אך מימשו את הקו האקטיביסטי של בן-גוריון. קו זה ניצח את הקו המתון יחסית של שרת, שהוביל בסופו של דבר להסלמה ולמלחמה שניתן היה למנוע אותה ב-1956 (רם, 1993, 1996: 32-9).

לגבי המדיניות החברתית של תנועת העבודה טוענים ההיסטוריונים החדשים כי תנועת העבודה לא התכוונה לממש את תיאוריית השוויון שבה התהדרה, וכי היא השתמשה בה רק כמכשיר לגיוס לאומי (שטרנהל, 1995). מדיניות האכלוס, העבודה, החינוך והרווחה הפלתה את הפלסטינים אזרחי ישראל, וכן את העולים (המהגרים) מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. שני המגזרים המופלים ישבו באזורי הפריפריה ואכלסו את הסְפָר הישראלי בנפרד מן הקיבוצים, שנתפסו כאבן הראשה של החזון הציוני. ישיבתם של האחרונים שם נקשרה לתחושות שליחות והגשמה. אוכלוסיית המזרחיים, לעומת זאת, יושבה בספר במסגרת חזון "פיזור האוכלוסין" של בן-גוריון.

טענתם של ההיסטוריונים החדשים ביחס לתרבות הציונית-עברית מתמקדת ב"דחיסת ההיסטוריה והתרבות היהודית על רב גוניותה, לנרטיב העל הציוני של שלילת הגולה ומרכזיות א"י" (רם, 1996: 11). במילים אחרות, הדימוי העצמי החיובי של הציוני הובנה על יסוד הנגדה לדימוי השלילי של היהודי הגלותי. לדברי המבקרים, תפיסה ציונית זו היא שהביאה לעמידה מנגד של הנהגת היישוב לנוכח השואה, והיא שמביאה עד היום לשימוש בזכר השואה כמכשיר פוליטי ולהצגתה רק בהקשר של ה"לקח" הציוני שלה. עוד גורסים המבקרים כי לא במקרה הופקעה ההיסטוריה הציונית מן הזרימה החילונית של ההיסטוריה העולמית והוצגה במושגים משיחיים כאירוע שאין לו "אח ורע" בתולדות העמים. תפיסה זו נועדה לספק אליבי פילוסופי ומוסרי למעשים שאינם עולים בקנה אחד עם הקוד האתי האוניברסלי וזכויות האדם. היא נועדה להפקיע את הדיון הציוני מהקשרים כלל-עולמיים ולנתקו משאלות כגון אימפריאליזם, קולוניאליזם ואתניות. הציונות תוארה כאירוע ייחודי, בלתי ניתן להשוואה ולכן מחייב קנה מידה לעצמו – קנה מידה המתיישב עם הקודים של הצד החזק בסכסוך הישראלי-ערבי, הוא הצד הישראלי (רז-קרקוצקין, 1993: 55-23).

דעיכת הציונות הקלאסית מובילה לעלייתם של שני זרמים מנוגדים: הפוסט-ציונות, בעלת הגוון השמאלי, והניאו-ציונות, בעלת הגוון הימני (רם, 2005: 186-165). שני הזרמים ערערו, כל אחד בדרכו, על הזרם המרכזי בשיח הציוני. השיח הציוני, שביקש לחבר בין אקטיביזם פוליטי כוחני לבין רטוריקה מוסרית אוניברסלית, משל בכיפה מתחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ועד לשנות השבעים של המאה ה-20. שיח זה ביסס את הלגיטימציה של המעשה הציוני (התיישבות, עלייה, שיבה לארץ אבות) והבליט את הזכות למדיניות מתגוננת ואף התקפית, המממשת את החזון הציוני ומרחיבה באופן מתמיד את גבול. שתי החלופות – הפוסט-ציונית והניאו-ציונית – מציעות מענה לסתירה הפנימית בשיח הציוני בין הרטוריקה המוסרנית שלו לבין הפרקטיקה הכוחנית בשטח.

את המגמה הניאו-ציונית אפשר לראות כמגמה ניאו-יהודית. מגמה זו ביקשה להיחלץ מן הדילמה על-ידי לגיטימציה דתית, מטא-היסטורית, של הזכות לארץ כולה. היא ביקשה להבליט את הפן היהודי של המדינה (ישראל כמדינה יהודית, בניגוד לישראל כמדינה דמוקרטית) ולהצדיק כך מדיניות של כיבוש תוך התעלמות מזכויות אדם ומזכויות פוליטיות מוכרות של הפלסטינים. המגמה הפוסט-ציונית מאגפת את הציונות הקלאסית מן הכיוון האזרחי-חילוני ומבקשת לחשוף את מנגנוני הדיכוי שנורמלו בשיח הציוני ולהציע תיקון המבוסס על מתודולוגיות חדשות המקובלות במחקר הרב-תרבותי והפוסט-קולוניאלי. הטענה שנשמעה היתה כי יש להכיר בפוליטיקה הכוחנית שהניעה את הציונות, לבחון באופן ביקורתי את המחיקה וההכחשה של המרחבים הגיאוגרפיים-נפשיים שאותם ניכסה הציונות (קדמן, 2008), לבדוק באופן נוקב את ההבניה של הערבי והפלסטיני כאחר אולטימטיבי בתודעה הישראלית ולבחון מקרוב כיצד התפתחו סיסמאות שקריות כגון "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" (רם, 1996: 11).

דגש מיוחד הושם גם על אופן הבנייתו של האחר: היהודי המזרחי וכן "היהודי הגלותי". הראשון, שזוהה על-ידי האידאולוגיה השלטת כמי שדומה במראהו ובתרבותו לאויב הערבי, הועמד בפני הצורך האכזרי לבדל עצמו מן ה"אויב" הערבי באמצעות פירוק זהותו המקורית. זהותו החדשה היתה פרי תהליך ההמרה התרבותית שעבר. נוצר מודל של ישראלי מזרחי המנסה להיטמע בתוך השיח השולט, תוך התכחשות רגשית ופוליטית להווייתו כ"יהודי-ערבי" (שנהב, 2003). ההקצנה ימינה והשנאה המזרחית המסורתית לערבי היו הכרחיות כדי לנסות ולהתקבל אל תוך החזון הציוני. אשר ל"יהודי הגלותי", השיח הפוסט-ציוני ביקש להבליט את הניכור שחל בין היישוב היהודי בארץ ישראל לבין היהודי בגולה שלא שעה לאזהרה הציונית ומצא עצמו לכוד בתוך האירועים הטרגיים של השואה (וייץ 1995, 1996; גרודזינסקי, 1994).

המהלך הפוסט-ציוני פותח מחדש את הדיון בסוגיות של זהות תרבותית, נטייה פוליטית, מעמד ולאום, ומנסה באמצעות קטגוריות אלה לצייר תמונה היסטוריוגרפית חלופית על האופן שבו כוננה זהות ישראלית הומוגנית בשנים המעצבות 1967-1948. זהות זו חושלה תוך כדי דיכוי מנרמל אשר הופעל על-ידי הזרם הציוני ההגמוני שזוהה עם תנועת העבודה. כך נולדה "ליבת הישראליות" כשלילה משולשת – הן של האחר האתני מבית (שלילת המזרחי, שלילת החרדי), הן של האחר האתני מעבר לגבול (שלילת הערבי ושלילת הפלסטיני) והן של היהודי הגלותי. השיח הפוסט-ציוני נועד לפרק מנגנוני דיכוי פנימיים וחיצוניים אלה; להציב סדר יום הכולל אופציה פוסט-לאומית שתבטל את שנאת הזר הערבי, אופציה רב-תרבותית שתבטל הן את שנאת הזר המזרחי והן את שנאת היהודי הגלותי ("שלילת הגלות") ואופציה מעמדית שתפרק את הזיהוי בין מנגנוני יצירת העוני לבין מנגנוני הכיבוש (גוטווין, 2004). השלילה של הערבי, המזרחי, היהודי הגלותי והעני כוננה את הציונות הישראלית ה"צברית" כאתוס לאומי, חילוני ואשכנזי, ששלט בכיפה עד שנות השבעים של המאה ה-20 (אלמוג, 2004).

אתוס זה, שהיה מבוסס על שרשרת של שלילות, זכה להתייחסות ביקורתית מצד "ההיסטוריונים החדשים" ו"הסוציולוגים החדשים". אלה הבליטו מגמות רוויזיוניסטיות שפתחו מחדש את הדיון בשאלת הזיכרון הקולקטיבי הישראלי כרצף של הדחקות עצמיות ועצימת עין מכוונת כלפי מעשי העוול שנעשו ב"אחר" הפלסטיני. הפולמוס שנפתח (המאמר המכונן היה מאמרו של בני מוריס שטבע את המונח "היסטוריונים חדשים" [Morris, 1987]) חשף את אופני ההבניה של הזיכרון הקולקטיבי על-ידי ההיסטוריוגרפיה הרשמית. היסטוריוגרפיה זו, ששלטה במערכות האידאולוגיות והחינוכיות, ביקשה לתאר זהות ציונית גואלת וצודקת, המגשימה עצמה תוך שלילה נחרצת של הזהות הגלותית. דוגמה מובהקת לכך היא המונולוג של יודק'ה בסיפורו של הזז הדרשה ([1952] 1976), שאותו הבאנו בתחילת הדברים.

הפרויקט הפוסט-ציוני הושפע לא רק מן הדיאלקטיקה הפנים-ישראלית שהתנדנדה בין התנגדות לכיבוש לבין העמקתו והצדקתו, אלא גם מן הרוח הכללית שנשבה בתרבות ובמחקר האקדמי בעשורים האחרונים. מדובר בשתי מגמות שלובות זו בזו: פלורליזם רב-תרבותי וניאו-ליברליזם. התהליך הוא דיאלקטי: מצד אחד, הפלורליזם הרב-תרבותי משקף פתיחות למגוון קולות חדשים הבוקעים מקבוצות שבעבר היו שוליות או מדוכאות; מצד שני, הליברליזציה הכלכלית, המתלווה למהלך, מרמזת על דעיכת הסולידריות עם התפרקותה של מדינת הרווחה (קלדרון, 2000). ניתן להתייחס אל כל המהלך כאל אינטרס של הקפיטליזם המאוחר, החותר לפרגמנטציה של הממד החברתי. בעידן של התפרקות הסובייקט והפרטת הזיכרון, רק טבעי הוא כי יקומו עוררין על קיומו של קונצנזוס פוליטי, חברתי ותרבותי בהקשר לציונות (גוטווין, 1997). פירוק הציונות הקלאסית אמנם מוליך לשני קטבים מנוגדים, אך הוא מעיד על היגיון תרבותי דומה: התפרקות המרכז וקיטוב אידאולוגי מופגן של חברה חצויה.

גם המורכבות הגלובליסטית חושפת אותנו לכמה תהליכים ביקורתיים: (א) התבוננות בציונות כחלק מתהליכים גלובליים המאפיינים את היחסים בין העולם הראשון לעולם השלישי (למשל, כובשים/נכבשים, זיכרון/זיכרון נגדי, מרכז/פריפריה, שיח פוסט-קולוניאלי וכן הלאה); (ב) התייחסות ביקורתית לאידאולוגיה הציונית שנהגה לראות את הסיפור הישראלי במושגים של שחור ולבן: צדק ציוני ("לאחר אלפיים שנות גלות") מול סרבנות ומניפולציה ערבית-פלסטינית שאינה מוכנה להשלים עם הצדק "הטבעי" הזה; (ג) ביקורת על הקשר הגורדי בין מדינת לאום ("מדינה יהודית") לבין אידאולוגיה של עוול הננקטת כלפי אזרחים אחרים (ערבים, חרדים) (ע"ע הדרה); (ד) בחינה מחודשת של הציונות בהקשר רב-תרבותי המנסחת עצמה במונחים של ריבוי; (ה) הבלטת אופן הייצור ההיסטורי של ערכים בחברה הישראלית על-ידי האליטות השונות; (ו) בחינה מחודשת של תהליכי הבניית הזיכרון במטרה לפתוח את הדיון לנרטיבים מתחרים שאינם מתיישבים עם סיפור-העל הציוני. נרטיב זה הבליט את אופן הקיום המשיחי של השליחות הציונית המחברת בין עבר תנ"כי מפואר לגאולה חילונית עכשווית בארץ האבות. הנרטיב הציוני הדגיש את ממד הזמן הגואל, תוך הצנעה והדחקה של המרחב: המרחב היהודי המסורתי "המנוון" בגלות והמרחב הפלסטיני הקיים, שנוכחותו הוכחשה והודחקה בשיח הלאומי היהודי.

אנו רואים כי אין לנתק את העמדה הביקורתית הפוסט-ציונית משינויים תרבותיים כוללים שעוברים על העולם בעידן של דה-קולוניאליזם, העידן שלאחר מלחמת העולם השנייה (טאוב, 2003: 242-224). הערעור המתרחב והולך של אידאולוגיית מדינת הלאום וכינונם של זרמים רב-תרבותיים בחברה הניאו-שבטית של ישראל תורמים לחשיבה חדשה המביאה איתה גם מתודולוגיות חדשות. אחת השאלות העולות בהקשר זה היא: האם המגמה הפוסט-ציונית היא עדות לחולשתה ולפגיעותה של החברה הישראלית הפלורליסטית, או שמא היא דווקא סימן מובהק לחוסנה וליכולתה לדון באופן ביקורתי, ולעתים אף כואב, במיתוסים המכוננים את קיומה?

ואמנם חלק מהביקורת קראה את המונח לא כמהלך המבטל את האתוס הציוני, אלא כמהלך המצביע על העידן שלאחר הציונות (שגב, 2001), לאמור, הציונות סיימה את משימתה ההיסטורית בהצלחה עם הקמתה של מדינת ישראל כמדינה חזקה ומשגשגת שהגשימה את השאיפות ההיסטוריות והפוליטיות של הלאום הישראלי. כעת, בעידן הפוסט-ציוני, הגיעה העת לטפל בבעיותיה של מדינה נורמלית שכבר מיצתה את שלב החניכות – השלב המגייס והמכונן של הקמתה. התבוננות זו אינה מבטלת את הציונות, אלא רואה במצב הפוסט-ציוני פרויקט חדש, המאפיין את פעולתה של החברה הישראלית לאחר הפרויקט הציוני (יהושע, 1984; ברינקר, פעיל וצמח, 1985; ברינקר, 1986). בתפיסה זו הפוסט-ציונות משתלבת עם מגמות פוסט-אידאולוגיות, המאפיינות את החברה הישראלית בעידן הפוסטמודרני של קיומה (אופיר, 2001: 280-256; סילברשטיין, 1996: 122-105).

גישה אחרת אינה חומקת מן הדיון הביקורתי ומבקשת לכונן נרטיב חלופי המאתגר את הנרטיב הציוני הקלאסי ומתפלמס עמו. גישה זו מכירה בעוול הפוליטי וההיסטוריוגרפי שנעשה לפלסטינים (בישראל, בשטחי הרשות ובגולה הפלסטינית). היא מבקשת ליישם מתודולוגיות ביקורתיות, החושפות את אופיו המגמתי של הנרטיב הציוני ואת אופן הפנמתו במערכות החינוך והתרבות של המדינה. במחקרים אלה, הרטוריקה החינוכית הציונית מעומתת עם הרטוריקה של השיח החינוכי הפלסטיני המכוון כנגד המערכות הפוליטיות והסימבוליות של הכיבוש. שני הנרטיבים עומדים עתה זה מול זה. מן הנרטיב הציוני ניטלת הטלית האובייקטיבית שבה ביקש להתעטף. הסיפור הישראלי הוא סיפור היסטורי, וכדין כל סיפור הוא פרשנות מוטה של העולם, התואמת את האינטרסים התרבותיים של האליטות השולטות בשיח הציוני באותה תקופה.

פירוקו של השיח הציוני מביא לחשיפתם של תהליכים חינוכיים וטקסטואליים שנועדו לטשטש את עקבות העוול שנעשה. מגמה היסטוריוגרפית זו, המושפעת מכיוונים חדשים במחקר כגון מושג המטא-היסטוריה של היידן וייט (White, 1973) (קריאת ההיסטוריה כאוסף של סיפורים ומספרים המוסרים גרסאות שונות של המציאות), מבקשת לערוך "תיקון" בחד-צדדיותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית, וזאת בהנחה כי התיקון עשוי להביא לאווירה של פתיחות ודיאלוג חדש שאינו כורע תחת עומס ההדחקות הפסיכולוגיות של הצדדים. תפיסה זו מניחה כי החשוב מכול הוא לקבל אחריות על העוול, לאפשר לקורבן לשחזר את ההיסטוריה המחוקה שלו, לפתוח מחדש את ההדחקות הפוסט-טראומטיות של הקורבן, ולא פחות מכך, של המקרבן. נטילת אחריות יש בה יסוד מטהר, והיא עשויה להכשיר את הדרך לפיוס רגשי ופוליטי בין שני העמים בעתיד (אלמוג, 2004).

השיח הפוסט-ציוני, שבו נטלו חלק היסטוריונים כגון אילן פפה (Pappe, 1992), בני מוריס (1991), תום שגב (2001), אבי שליים ([2000] 2005) ולצדם סוציולוגים כגון אורי רם (1996, 1997), ברוך קימרלינג (2001), יואב פלד וגרשון שפיר (2005), עורר פולמוס עז הן באקדמיה והן במרחב הציבורי והתקשורתי. כנגדם קמו היסטוריונים, סוציולוגים ואנשי רוח אחרים שביקשו, כל אחד בדרכו, ללמד זכות על הנרטיב הציוני, לטעון לצדקתו ולנסות ולהבין את ה"נסיבות" שיצרו את מעשי העוול וכך לערער את הלגיטימיות של טיעוני ההיסטוריונים החדשים (שפירא, 1992: 41-9; שפירא, 1997: 391-367; מכמן, 1997; שביד, 1996; קרסל, 1996: 72-47).

את טענות הנגד של ההיסטוריונים המסורתיים ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות:

  1. קבוצת הטענות שמוחה כנגד הפוליטיזציה החד-צדדית של המחקר ההיסטוריוגרפי.
  2. קבוצת הטענות שתוקפת את המתודולוגיה של ההיסטוריונים החדשים ומערערת עליה.

בסוגיה הראשונה, הטענה שנשמעה היתה כי השיח הפוסט-ציוני הוא למעשה שיח אנטי-ציוני המבטא אהדה מובהקת לגרסה הפלסטינית, תוך ערעור מכוון של הגרסה הישראלית. הפוסט-ציונים מואשמים אפוא בפוליטיזציה של המחקר ההיסטוריוגרפי ובהטייתו לכיוון אידאולוגי אנטי-ציוני (מגד, 1994; Teveth, 1989: 14). על כך יכלו ההיסטוריונים להשיב כי כל מחקר היסטורי הוא למעשה מחקר פוליטי: "ההיסטוריונים הישנים" יוצאים מנקודת מוצא של אומה ישראלית הומוגנית, משוכנעת בצדקתה ושוחרת שלום; ואילו ההיסטוריונים החדשים מבקרים קונצנזוס זה וטוענים לתמונה פוליטית אחרת של המציאות, שלפיה הציונות לא היתה רק תנועה גואלת (עבור היהודים) אלא גם תנועה מנשלת (עבור הפלסטינים, תושבי הארץ). יוצא אפוא כי טענת ה"פוליטיזציה" מתפרצת לדלת פתוחה, שהרי כל שיח באשר הוא שיח הוא דיבור פוליטי ואידאולוגי המשרת מאבק לגיטימי על השפעה פוליטית וכוח. מאבק פוליטי זה מתייחס במישרין לשאלת הזהות הישראלית לאחר מאה שנות ציונות.

ביקורת אחרת שהוטחה בהיסטוריונים החדשים נגעה בסוגיית האובייקטיביות של המחקר ההיסטורי. כך נטען (למשל אצל שפירא, 1992: 41-39) כי כל דור ודור מציג גרסת זיכרון משל עצמו לאירועי התקופה – גרסה שהיא פרי האידאולוגיה המשתנה. ואולם את הגרסאות של הזיכרון הקולקטיבי ה"בלתי רשמי" יש לעמת עם מחקר היסטורי קפדני שאמור למסור את העובדות לאשורן. תגובתם של ההיסטוריונים החדשים לטיעון זה אינה אחידה. יש מביניהם הטוענים כי הם ממשיכים את המסורת המודרניסטית-פוזיטיביסטית, אלא שבניגוד לקודמיהם הם חושפים (באמצעות מחקר ארכיוני עדכני) ממצאים חדשים המערערים על הקונצנזוס הציוני, וכך חושפים את עומק ההסתרה ועיוות העובדות שאינן תואמות את הקו הציוני הרשמי, שוחר השלום והצדק (מוריס, 1994). אחרים, כגון אילן פפה (Pappe, 1992) מבקשים לערער על מודל פוזיטיביסטי זה מעיקרו, ולטעון בעקבות מחקריו המטא-היסטוריים של היידן וייט (White, 1973) כי ההיסטוריה אינה אלא רצף מכוון וסלקטיבי של טקסטים, המוגשים באמצעים סיפוריים מגוונים ומייצרים משמעויות אידאולוגיות מנוגדות. לכן אין לקבל עוד את "המודל הציוני" כמודל סמכותי ויחיד אלא כגרסה כוחנית של הציונות הקלאסית, שאותה יש לעמת עם גרסאות אחרות המסופרות מפי סוכנים אחרים שהודרו מעמדות הכוח על-ידי הממסד הציוני או הממסד האקדמי. במיוחד יש לשים לב לגרסת הנגד הפלסטינית, המציגה את מעשה הגאולה הציוני ("מלחמת השחרור") כמלחמת אסון ("נכבה").

עבור כל הצדדים, ישראלים כפלסטינים, מלחמת 1948 היא נקודת מוצא אידיאולוגית לפולמוס. חילוקי הדעות מתמקדים בפרשנות של המלחמה: התגוננות לגיטימית של המדינה היהודית הצעירה מול הסרבנות והתוקפנות של העולם הערבי כולו, או סכסוך אתני-לאומי וקונפליקט אלים שבעקבותיו בוצעו מעשי רצח על ידי שני הצדדים, אך גם טיהור אתני של הפלסטינים, ערביי ארץ-ישראל, בידי הכוחות הישראלים. בני מוריס, ממעצבי המחשבה הפוסט-ציונית בשעתה, מביע בספרו המאוחר (1948, 2010: 448-425) עמדה לפיה יש אמנם להכיר בריבוים של מעשי הרצח שבוצעו בידי הכוחות הישראלים, אך במבט היסטוריוגרפי כולל, יש לזכור כי הפלסטינים בתמיכת כל מדינות ערב היו הצד התוקפן שבסיפור. מלחמת 1948 מסמנת את תבוסתה המוקדמת של האופציה המוסלמית-ג'יהאדית, מול האופציה הציונית-מערבית-חילונית, המזוהה עם המדינה היהודית. עבור הוגים ביקורתיים דוגמת יהודה שנהב, לעומת זאת, מלחמת 1948 היא "סיפור" שעדיין לא נסגר. מעשי העוול כלפי האוכלוסיה האזרחית הערבית, טיהורם של כ-400 כפרים וערים מיושביהם ועזיבתם מאונס של כ-400.000 פליטים, הם פצע מודחק בלב הזיכרון הישראלי. ללא טיפול בהדחקה הפסיכולוגית-פוליטית, לא יווצרו תנאים לפיוס בין הצדדים. על-פי תפיסה זו, שאלת המפתח איננה "1967" (חזרה ל"קו הירוק" וכינון שתי מדינות לשני עמים) אלא "שאלת 1948" (תיקון העוול ההיסטורי במתכונת הומניטרית שתשיב לפליטים את זכויותיהם אך לא תפגע בזכויותיהם של הישראלים היושבים על אדמתם) (שנהב, 2010: 21-20, 60-45).

לסיכום, ריב ההיסטוריונים הישראלי, שהושפע במידה מסוימת גם מוויכוח ההיסטוריונים בגרמניה ובצרפת באותה עת, נגע בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית. הוא האיר בזרקור ענקי את משבר הזהות המתמשך של החברה הישראלית החל משנות השישים של המאה ה-20 ועד עצם היום הזה. פולמוס ההיסטוריונים נגע בשאלות יסוד, שכן הוא הציג את הדילמה הקיימת בין חברה הומוגנית שוחרת קונצנזוס, המספרת את סיפור לידתה של אומה, לבין חברה אזרחית בתהליך של התפכחות – חברה המבקשת לבוא חשבון עם האידאולוגיות הציוניות המנרמלות את העוול. הוויכוח בין ההיסטוריונים אינו מתמצה רק בוויכוח על דמותה של החברה הישראלית. זהו גם ויכוח בין-דורי: ההיסטוריונים החדשים נמנים עם קבוצת גיל צעירה יותר מזו של ההיסטוריונים הישנים; זהו ויכוח על עמדות של השפעה וכוח (סילברשטיין, 1996: 106). טיעון זה ניתן כמובן לייחס למאבקים המתרחשים בשדות ידע שונים. שורש העניין הוא אפוא בשאלה מי יספר את "הסיפור הישראלי" (או "הסיפורים הישראליים") – באקדמיה, בתקשורת ובתרבות הפופולרית.

מקורות

אופיר, ע' 2001: עבודת ההווה: מסות על התרבות הישראלית בזמן הזה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

אלמוג, ע' 2004: פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית, חיפה ואור יהודה: אוניברסיטת חיפה, זמורה-ביתן.

ברינקר, מ' 1986: "אחרי הציונות", סימן קריאה, 19, עמ' 21-19.

ברינקר, מ', פעיל מ' וצמח, ע': 1985: עיונים בתרבות הפוליטית בישראל, ירושלים: הבמה לביקורת החברה והתרבות בישראל.

גביזון, ר' 1999: ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מתחים וסיכויים, תל אביב: מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד.

גוטווין, ד' 1997: "'היסטוריוגרפיה חדשה' או הפרטת הזיכרון", בתוך: וייץ, י' (עורך), בין חזון לרוויזיה; מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, עמ' 343-311. 

—  2004: "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש", תיאוריה וביקורת, 24 (קיץ).

גולדבלאט, ד' וגיברנו, מ' 2005: "זהות ולאום", בתוך: וודוורד, ק' (עורך), מבוא לחשיבה חברתית, כרך א', זהות בסימן שאלה: מגדר,מעמד, לאום, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

גרודזינסקי, י' 1994: "השואה, היישוב, מנהיגיו ווהיסטוריונים שלהם", הארץ, 8 ו-15 באפריל.

הזז, ח' [1952] 1976: "הדרשה", בתוך: סיפורים נבחרים, תל אביב: דביר, עמ' 163-147.

וייץ, י' (עורך) 1996: בין חזון לרוויזיה, מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים: מרכז זלמן שזר.     

חבר, ח', שנהב, י' ומוצפי-האלר, פ' (עורכים) 2002: מזרחים בישראל: עיון ביקורתי מחודש, ירושלים: מכון ון ליר.

טאוב, ג' 2003: "פוסט-ציונות – הקשר הצרפתי-אמריקאי-ישראלי", בתוך: פרילינג, ט' (עורך), תשובה לעמית פוסט-ציוני, תל אביב: משכל, עמ' 242-224.

יהושע א"ב 1984: בזכות הנורמליות: חמש מסות בשאלות הציונות, ירושלים: שוקן.

מגד, א' 1994: "יצר ההתאבדות הישראלית", הארץ, מוסף לספרות, 6 באוקטובר.

מוריס, ב' 1991: לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, תל אביב: עם עובד.

— 1994: "היסטוריה אובייקטיבית", הארץ, 1/7/1994.

— 2010: 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, תל אביב: עם עובד.

מכמן, ד' 1997: "הקדמה", בתוך: מכמן, ד' (עורך), פוסט-ציונות והשואה: הפולמוס הציבורי הישראלי בנושא הפוסט-ציונות בשנים 1996-1993, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.

סילברשטיין, ל"ג 1996: "היסטוריונים חדשים וסוציולוגים ביקורתיים: בין פוסט-ציונות לפוסטמודרניזם", תיאוריה וביקורת, 8, עמ' 122-105.

סמוחה, ס' 2000: "המשטר של מדינת ישראל: דמוקרטיה אזרחית, אי-דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?", סוציולוגיה ישראלית: כתב עת לחקר החברה הישראלית, ב (2), 630-564.

פלד, י' ושפיר, ג' 2005: מיהו ישראלי: הדינמיקה של אזרחות מורכבת, תרגום: מ' אלפון, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

צימרמן, מ' 1999: "'פוסט-ציונים' ופוסט-ציונים", בתוך: 50 ל-48, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, עמ' 495-487.

קדמן, נ' 2008: בצדי הדרך ובשולי התודעה, תל אביב: ספרי נובמבר.

קימרלינג, ב' 2001: קץ שלטון האחוסלים, ירושלים: כתר.

קלדרון, נ' 2000: פלורליסטים בעל-כורחם – על ריבוי התרבויות של הישראלים, חיפה ואור יהודה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן.

רוזנבלום, ד' 1996: "אטיודים ציוניים", בתוך: תוגת הישראליות, תל אביב: עם עובד, עמ' 82-79 (פורסם לראשונה במוסף הארץ, 14/10/1994).

רז-קרקוצקין, א' 1993: "גלות בתוך ריבונות: לביקורת 'שלילת הגלות' בתרבות הישראלית", (חלק שני), בתוך: תיאוריה וביקורת, 4 , עמ' 55-23.

רם, א' (עורך) 1993: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים, תל אביב: ברירות.

— 1996: "זיכרון וזהות: סוציולוגיה של ויכוח ההיסטוריונים בישראל", תיאוריה וביקורת, 8, עמ' 32-9.  

— 1997: "ציונות ופוסט-ציונות: הקשר הסוציולוגי של ויכוח ההיסטוריונים", בתוך: ויץ, י' (עורך), בין חזון לרוויזיה; מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, עמ' 289-275.

— 2005: "פוסט-ציוניזציה", בתוך: הגלובליזציה של ישראל, תל אביב: רסלינג, עמ' 186-163.

— 2006: הזמן של הפוסט – לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל, תל אביב: רסלינג.

שביד, א' 1996: הציונות שאחרי הציונות, ירושלים: הספריה הציונית.

שגב, ת' 2001: הציונים החדשים, ירושלים: כתר.

שטרנהל, ז' 1995: בניין אומה או תיקון חברה? לאומיות וסוציאליזם בתנועת העבודה הישראלית, תל אביב: עם עובד.

שליים, א' [2000] 2005: קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי, תרגום: י' שרת, תל אביב: ידיעות אחרונות

שנהב, י' 2003: היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד.

 2010: במלכודת הקו הירוק, מסה פוליטית יהודית, תל-אביב: עם עוב.

שפירא, א' 1992: חרב היונה, הציונות והכוח 1881-1948, תל אביב: עם עובד.     

— 1997: "פוליטיקה וזיכרון קולקטיבי – הוויכוח אודות 'ההיסטוריונים החדשים'", בתוך: ויץ, י' (עורך), בין חזון לרוויזיה; מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, עמ' 391-367. 

Pappe, I. 1992: The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951, London: I.B Tauris.

Teveth, S. 1989: The Evolution of "Transfer" in Zionist Thinking, Tel-Aviv: The Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies, The Shiloah Istitute.

White, H. 1973: Metahistory: The Historical Imagination in Nineteenth Century Europe, Baltimore, MD: The Johns Hopkins University Press.  

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

אפליקציית INakba. מקור: זוכרות.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×