נוסטלגיה

Nostalgia

Nostalgia – The Memorist
www.thememorist.com

כְּשֶׁנִּפְתְּחָה אֻרְוַת הַיַלְדוּת
נִמְלְטוּ הַסּוּסִים
וְהֵבַנְתִּי שֶׁזֶּה הַכִּוּוּן הַנָּכוֹן.
אֲבָל לֹא הָיָה בְּכֹחִי לָרוּץ כְּמוֹתָם
וְלֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא לְהַבִּיט לְאָחוֹר

ישראל בר-כוכב, "אורווה", בתוך: שמועות, עמ' 28.

ביוונית: געגועים הביתה (Nostos: חזרה הביתה, Algos: כאב). מצב של עצבות הנובע מגעגועים לעבר הנתפס כשלם יותר מן ההווה. תשוקה עזה לשוב לתקופה בעבר, לערכים המזוהים עמה או לאובייקטים המייצגים את אווירתה, ויחד עם זאת, הכרה כאובה כי השיבה אינה אפשרית. פרקטיקה ההופכת למדד תרבותי בעידן של אי-ודאות ושל חוסר אמון בעתיד. אחד ממאפייניו של המצב הפוסטמודרני.

הגעגועים לעבר והמודעות הכואבת לכך שהזמן החולף לא ישוב עוד הופכים את האדם לנוסטלגי. העולם, שחדל להיות בית, משקף את אובדן התמימות והערכים השלמים. תפיסת המציאות כבלתי יציבה וכחסרת כיוון מובילה לפסימיזם ולמלנכוליה, המולידים רגשות נוסטלגיים (Turner, 1987). בתרבות נוסטלגית מתקיימים כמה תנאים. ראשית, דרושים עדויות ושרידים נגישים מן העבר – אובייקטים, מקומות ודימויים שהם מושאיה של החוויה הנוסטלגית. שנית, דרושה תפיסת עולם ליניארית חילונית, הרואה בהיסטוריה התרחשות הזורמת מן העבר אל העתיד. שלישית, ההווה צריך להיתפס כמציאות פגומה הראויה לתיקון, לעומת תור הזהב שלפני הנפילה, שאליו יש להתגעגע. בדרך כלל החזרה לעבר איננה לעבר אמיתי, אלא לעבר מדומיין המשרת זיכרון מלאכותי. זיכרון זה מייצר מוצרים נוסטלגיים, המכוננים על-ידי הצרכים הסובייקטיביים של ההווה (Lowentahal, 1989).

ישנן, לעומת זאת, תרבויות לא נוסטלגיות. תרבות החיה בהווה תמידי אינה מסוגלת לפתח פער וגעגועים לעבר, ולכן הפוטנציאל הנוסטלגי שלה נמוך. גם תרבות החיה בתחושת זמן מעגלית (למשל על-פי המתכונת של מיתוס השיבה הנצחית נוסח ניטשה) אינה נוטה לנוסטלגיה. סוג אחר של תרבויות לא נוסטלגיות הן תרבויות המאמינות בהיסטוריה כמיתוס של גאולה: מרקסיזם, הגליאניות, פסיכואנליזה, אפוקליפסה ועוד. תרבויות אלה שומטות את הקרקע מתחת לנוסטלגיה, שכן השְׁלֵמוּת טמונה לדידן בעתיד ולא בעבר. עם זאת, העתיד המדומיין של המהפכה עשוי להפוך לאוטופיה נוסטלגית, למשל הפער בין אמונתו של מקס ובר (Weber) בהחייאת המסורת לבין הידיעה המפוכחת שבעידן של קפיטליזם רציונלי ואינסטרומנטלי הדבר אינו אפשרי (Chase and Shaw, 1989).

ביסודו של דבר, כל פעילות נוסטלגית יוצאת מנקודת מוצא של דחיית ההווה, תוך התרפקות מורכבת על העבר. לא מדובר בחזרה שלמה או פשוטה אל אובייקטים קודמים, אלא בתוצר חברתי (social product) שכבר עבר תהליכי התיישנות; רק אז הוא הופך מושא להתבוננות נוסטלגית. כך, לדוגמה, העיסוק הכפייתי בשאלת אופייה ומגמותיה של המודרניות הוא האות המובהק לשקיעתה, כפי שגרס הנס בלומנברג (Blumenberg, 1985). רגע ההתבוננות הוא גם רגע הכאב. השיח הנוסטלגי מכוון פעמים רבות לאירוע לאחר שהושלם או לתקופה לאחר שכבר הסתיימה למעשה. אולם הסבר זה הופך כמעט כל התבוננות ביקורתית לעיון גורף בשאלת הנוסטלגיה (Davis, 1979).

עם זאת, דומה כי לא יהיה מוגזם לקבוע שהעיסוק הנוסטלגי תר אחר ביטחון וחמימות, תוך התמקדות באובייקט שסיים זה מכבר את תפקידו ההיסטורי. אובייקט זה מופקע, כדרך המיתוס, מן הזרימה היחסית של ההיסטוריה והופך לנצח – מושא להערצה ומקור לביטחון. לדוגמה, שירי החיפושיות מוצגים כחלק מן הנוסטלגיה של שנות השישים, דווקא בשעה שאנו שרויים במרחק אירוני מהלהט ומהרוח החדשנית שאפיינה את פעילותה ההיסטורית של הלהקה. דוגמה אחרת, שהזכיר ולטר בנימין (Benjamin), היא המזכרת, הסובניר. המזכרת היא התגלמות מובהקת של התשוקה להפוך את העבר למוצר צריכה פטישיסטי, המחיה סצנות מרכזיות מתוכו ומספק אשליה של הווה נצחי, צעיר ורב חסד, שאינו נתון לשינויי הזמן. המזכרת מתפקדת כתחליף לאמונה בהיסטוריה, תחליף להנחה כי תמונת העבר זורמת אל תכלית שאפשר לזהותה בהווה. המזכרת היא עדות לכך שאפשר להפיח בעבר רוח חיים ולהופכו לסחורה. זו אמורה לעורר התרגשות וחיבור סנטימנטלי עם עבר מפוברק, שאין לו כל סימן בהווה (בנימין, 1996א, 1996ב).

מכאן נובע אופיו של המוצג הנוסטלגי. קיומו אינו כרוך רק בהשעיית ההיסטוריה אלא גם בהשעיית האמת. אובייקט זה אינו יכול להיות "אמיתי", כלומר ייצוג ישיר של מציאות היסטורית או פוליטית נתונה. מדובר בייצוג משני שלה, ערך המוטבע במציאות ומשווק אותה כסימן אחר. כשהאמיתי יורד מגדולתו, קובע ז'ן בודריאר, זוכה הנוסטלגיה למלוא משמעותה (Baudrillard, 1983: 12). זהו הגעגוע לעבר שאיננו, יחד עם הרצון העז למצוא לו תחליף. הפתרון הוא לזהות את "האמיתי המושלם" עם החיקוי המושלם. מהלך כזה יכול להתבצע מרגע שהצריכה הנוסטלגית אינה מתמקדת במציאות האבודה של העבר, אלא בדימוי שלו, שנותק ממנו והפך לסחורה עצמאית בשוק (ע"ע חברת הראווה). משעה שטעם החיים (במשמעות כפולה: תחושת החיים ותכליתם) הולך ומתאייד, באה הנוסטלגיה וממלאת את הריק שנוצר. דוגמה לכך היא הצגתו של משקה הקוקה קולה כ"טעם החיים". כשהעבר הולך ונעלם נותר לנו רק המראֶה של העבר, ה"לוּק" שלו, שחותמו טבוע בתוצרי אופנה נוסטלגיים, בפריטי אספנות או בסרטי רטרו. ההתמכרות ללוּק היא חזרה אל עבר מומצא, שנתלש מהקשרו ההיסטורי והפך לסגנון, למחווה, לאובייקט צריכה נוסך ביטחון בתרבות המעורערת של ההווה.

אפשר להתבונן בתופעה גם מנקודת מבט חיובית. על פי תיאוריה סוציולוגית-פונקציונליסטית, הנוסטלגיה אינה מספקת מפלט או אשליה, אלא דווקא אינטגרציה חברתית. השיבה אל העבר מאפשרת לפרט להתחבר אל המקורות שהוא רואה כחיוביים וכייחודיים ולהתרחק ממה שנחשב בעיניו דיסוננטי ושלילי. כך פועלת הנוסטלגיה לביסוס קשרים סולידריים וליצירת תחושת זהות ושייכות קיבוצית ודורית. על פי הסבר זה, הסיטואציה הנוסטלגית מספקת דווקא מענה נוסך ביטחון ביחס לעתיד במצבי מעבר הדורשים שינוי והסתגלות.

אפשר לדון בנוסטלגיה בשני הקשרים היסטוריים נוספים: לאומיות וגלובליזציה. מצד אחד, הנוסטלגיה משרתת ומאדירה מיתוסים לאומיים של עבר מפואר; כינון המדינה המודרנית נוסח המאה ה-19 כרוך במהלך נוסטלגי של גיבוש זהות סביב עבר משותף (ע"ע אומה). מצד אחר, הנוסטלגיה בעידן הגלובליזציה מספקת מענה פונקציונלי למצוקותיו של האדם; בתקופה המעודדת תהליכים אוניברסליים של ניידות ונוודות והמביאה לפיצול הזהות המקומית, נדרשת תבנית שתאזן את המהלך. התבנית הנוסטלגית מספקת את האיזון הנדרש. היא משמשת לעמים שונים כלי לבידול מעמים אחרים ומחסום מפני השתלבות אנונימית בכפר הגלובלי.

התרבות הפוסטמודרנית מתאפיינת בפעילות נוסטלגית. בניגוד למודרניזם, שהאמין בהווה ובעתיד וייצר בשמם אתוסים של גאולה ושחרור, נוטה הפוסטמודרניזם לתבנית הנוסטלגית משום שהיא מגלמת את אופני ההתבוננות שלו (Stauth and Turner, 1988). הדבר בולט במיוחד בנוכחות ובהיעדרות בו בזמן של העבר בתוך ההווה. הפוסטמודרניזם מחפש דרכים לייצג נוכחות מחוקה זו. תבנית נוסטלגית מודעת לעצמה מספקת לו מכשיר יעיל להשגת המטרה. משבר הייצוג, שהוא כה מרכזי בחשיבה החדשה, מוצא אפוא בנוסטלגיה סוכן מרכזי של מצוקותיו. בהקשר זה אפשר להצביע על סוגים שונים של נוסטלגיה (Talmon, 1998). הסוג הראשון הוא געגוע תמים לעבר טוב יותר; סוג אחר הוא נוסטלגיה רפלקסיבית, הבוחנת את שאלת עליונותו של העבר ומובילה לגישה אמביוולנטית הן כלפי ההווה והן כלפי העבר. כאן משמשת הנוסטלגיה כמכשיר פרשני המתבונן באופן אירוני וביקורתי באופים המשתנה של הסימנים לאורך ההיסטוריה (Davis, 1979).

במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכה הנוסטלגיה לתופעה מרכזית באמנות ובתקשורת ההמונים. התופעה באה לידי ביטוי במִחזור דינמי  של סגנונות עבר, בהשאלה ושכפול, ובייצור מחודש של עבר ממוחזר, מיופה ומשתנה (DaSilva and Faught, 1982) (ע"ע קאמפ; ניכוס; סימולקרה). אופנת הנוסטלגיה גואה בתקופות מעבר שבהן הערכים החברתיים והרגשיים מאבדים מיציבותם. הנוסטלגיה כיום היא פרקטיקה מרכזית בפרסומת, מנוף לקידומם של מוצרים, שירותים ורעיונות (Stern, 1999). תעשיית הפרסום מלבה את התשוקה החברתית למוצרים נוסטלגיים (Jameson, 1983: 137). כך הופכת הנוסטלגיה שותפה למהלך אירוני הנעזר ביסודות משבריים, ואף מעצים אותם, לשם קידום מכירות ושיווק מוצרי רטרו. קפיטליזם ציני זה רואה בנוסטלגיה מוצר מתמחזר המניב רווחים.

הטווח המתקצר של הנוסטלגיה בימינו מצביע על חרדה גוברת מפני דלדול מקורותיה בעבר הרחוק, תוך ניסיון להפוך גם את העבר המיידי לבסיס חדש ליצירת הון נוסטלגי. הנוסטלגיה קצרת הטווח היא סימן נוסף לדלדול האמון בהווה, הנחשב שסוע ומאיים, לטובת תהליך מדומה של "הבראה" והשתלבות שמציעה תעשיית הנוסטלגיה (ע"ע רקופרציה). היא כמו אומרת: "אלוהים, דברים נראו הרבה יותר טוב בעולם בשבוע שעבר".

 

מקורות

בודריאר, ז' [1981] 2007: סימולקרות וסימולציה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

בנימין, ו' 1996א: "גן המרכז", בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 134-113.

— 1996ב: "על מושג ההיסטוריה", בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

בר-כוכב י', 2009, שמועות שירים  2008-2005, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 28.

פריקמן, י', ולבגרן, א' 1997: "כוחו של הרגל: עיון בתרבות היומיום", תיאוריה וביקורת, 10, עמ' 35-25.  

 

 

Blumenberg, H. 1985: The Legitimacy of Modern Age, trans. R. M. Wallace, Cambridge, MA: The MIT Press.

Chase, M. and Shaw, C. (eds.), 1989: The Imagined Past, Manchester and New York: Manchester University Press.

DaSilva, F. and Faught, J. 1982: "Nostalgia: A Sphere and Process of Contemporary Ideology" , Qualitative Sociology, 5 (1).

Davis, F. 1979: Yearning for Yesterday: A Sociology of Nostalgia, New York: The Free Press.

Jameson, F. R. 1983: "On Raymond Chandler", in: G. W. Most and W.W Stowe (eds.): The Poetics of Murder, New York: Harcourt Brace Jovanovich, pp. 122-148.

Lowentahal, D. 1989: "Nostalgia Tells it Like it wasn't", in: Chase, M. and Shaw, C. (eds.), The Imagined Past, Manchester and New York: Manchester University Press.

Robertson, R. 1992: Globalization and Culture, Cambridge UK: Polity Press.

Stauth, G. B. and Turner, B. S. 1988: "Nostalgia, Postmodernism and the Critique of Mass Culture", Theory, Culture and Society, 5 (2-3), pp. 509-526.

Stern, B. S. 1999: "Historical and Personal Nostalgia in Advertising Text", Journal of Advertising, XXI (4), pp. 11-21. 

Talmon, M. 1998: "Nostalgia and the End of the Millennium: a 'Now Denial' or a Re-Make of the Past". In: Friedman, N., Gertz, N.,  Lubin, O. and Ne’eman, Y. (eds.),  Blurred Boundaries- Studies in Cinema and Television. Assaph, Section D, No. 1., Tel-Aviv University: Faculty of the Arts, Department of Film and Television. 1998, pp. 219-231.

Turner, B. S. 1987: "A Note on Nostalgia", Theory, Culture and Society, 4 (1).

 

 

תאור / מקור התמונה:

Nostalgia – The Memorist
www.thememorist.com

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×