הטרוטופיה

Heterotopy

Jacek Yerka

"חדרים שונים כל כך אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בבית מלון אחד, אלא אם כן היו אלה חדרים מכמה בתי מלון, מכמה תקופות, מכמה אסכולות, שהתכנסו כאן עכשיו לצורך כלשהו. ואולי זה כן בית מלון אחד, אולי כך נראים כאן המלונות".

אורלי קסטל-בלום, המינה ליזה, עמ' 117.

מונח מפתח בביקורת התרבות של מישל פוקו (Foucault). מקום או מרחב אחר, המובדל מן המרחב הרגיל ומערער על עצם קיומו. המרחב ההטרוטופי הוא בעת ובעונה אחת ממשי ומיתי, פיזי ומדומיין. מצד אחד, הוא יוצר זיקה אל המרחב הממשי המקיף אותו; מצד אחר, הוא מהפך את תכונותיו וחותר תחת הקודים הטופוגרפיים, הסמליים או הלשוניים שלו. המרחב ההטרוטופי מציין את החריג והסוטה ביחס למרחב הממשי והתקני שעמו הוא מתכתב. חריגות זו לובשת צורה מרחבית ומייצגת את התשוקה ואת הפנטזיה האנושית. ההטרוטופיה מכוננת אפוא מרחב הטרוגני חדש, המורכב משני מרחבים שונים: המרחב של הדמיון (מרחב הלשון) והמרחב הממשי, שהדמיון מושקע בתוכו ומורד בו. הטרוטופיות הן מקומות גבוליים המייצרים מתח וחוויית קצה: אנו חודרים אל מרחבים הספוגים בתשוקה (מוזאון, נמל תעופה), בכפייה (בית סוהר, בית ספר), בהיטהרות (מנזר) או בחטא (מלון דרכים בצד הכביש המהיר).

כדי לאפיין את המקום ההטרוטופי ראוי להשוותו ל"שומקום" הקרוי אוטופיה. האוטופיה היא ביטוי לסדר אלטרנטיבי שאין לו ביטוי במרחב הממשי. ההטרוטופיה דומה לאוטופיה בכך שגם היא מכוננת סדר שהנו אלטרנטיבי לסדר הרגיל שבחוץ. מבחינה זו, אומר פוקו, מנגנון הפעולה של המַּרְאָה מייצר את הסדר ההטרוטופי עצמו. המראה יוצרת צירוף של מציאות ודמיון: דמותי הממשית משתקפת במקום וירטואלי שאינו קיים. המראה יוצרת בעת ובעונה אחת את הקיום הממשי והדמיוני של האני; גם ההטרוטופיה מחברת בין מרחב ממשי מזוהה לבין מרחב דמיוני חריג וסוטה, המופיע בתוך המרחב הממשי וחותר תחתיו.

ההטרוטופיה מפגישה בין שני מרחבים: המרחב הממשי והמרחב הלשוני שבו הדברים מדומיינים. אי-ההלימה בין המרחבים מייצרת את מצב הזרות המגדיר את המושג (אזולאי, 2003). התחביר ההטרוטופי יוצר אפוא אי-סדירות לשונית. הוא בנוי מגיבוב, מעירוב ומחיבור מוטעה בין  קודים מרחביים ולשוניים. ההטרוטופיות הן תופעות מטרידות משום שהן הורסות את התחביר – לא רק את התחביר המַּבְנֶה היגדים, אלא גם את זה הגלוי פחות לעין, המחזיק יחד אלה לצד אלה, ואלה מול אלה, את המילים והדברים.

המקום ההטרוטופי מורכב מאוסף של מקטעים נבדלים, המונעים את האפשרות להגדירו בתיאוריה מקיפה אחת. זהו אתר חלופי, המאיים על עצם היכולת לזהות את גבולותיו של מקום ולהגדיר את קווי האופי ההומוגניים הנבדלים שלו ביחס לשאר המקומות (אופיר, 1992; Foucault, [1966] 1970: 252; McHale, 1987). ההטרוטופיה מבקשת אפוא לתאר ולייצג אוטופיות סותרות ומנוגדות הדרות בכפיפה אחת. היא מבליטה יחס של חריגות ואיסור (ע"ע טרנסגרסיה); היא מציגה את קיומם הבו זמני של שיטות, חללים וזמנים שונים; היא מתארת את המקום הפיזי ואת המקום המדומיין, הנמצא בגבולות המקום הממשי אך גם חורג ממנו; היא חושפת על דרך ההקצנה את אופן ייצורו וקיומו הרופף והאשלייתי של הסדר הנורמלי ב"חוץ", ב"מרכז", במקום שבו מתנהלת ומתנסחת בפומבי הפעילות של החוק.

פוקו רואה בהטרוטופיה מקום המממש בתוכו כמה מרחבים ממשיים, כשהוא מייצג אותם כמהופכים וכשנויים במחלוקת. העיקרון הראשון של ההטרוטופיה הוא אפוא עקרון ההיפוך: המקום ההטרוטופי עומד ביחס הפוך למקום הממשי, המקובל. זהו מעין מקום אקס-טריטוריאלי: אונייה (מרחב יציב) הנעה במרחב כאוטי חסר גבולות (ים). העיקרון השני הוא ההנחה שלהטרוטופיה קיום היסטורי. כל חברה מפעילה הטרוטופיות, המסמנות את השינוי שחל באידאולוגיה שלה. בית הקברות – הדוגמה המרכזית של פוקו – עבר שינויים היסטוריים: ממרחב אחר הממוקם בתוך הקהילה (במרכז העיר, בכנסייה) נדד בית הקברות במאה ה-15 אל מחוץ לעיר כדי להתאים לאופטימיות המודרנית הדוחה את ה"מחלות" שמפיץ המוות, בשם עקרון הבריאות ונעורי הנצח. "בתי הקברות אינם מהווים יותר את הרוח הקדושה והנצחית של העיר, אלא את העיר האחרת, שבה לכל משפחה יש נחלה שחורה משלה" (פוקו, 2003: 15). העיקרון השלישי: הצבתם של כמה מרחבים ממשיים, חלקם מנוגדים זה לזה, במקום אחד. דוגמה לעיקרון הטרוטופי מעין זה היא בית הקולנוע, שמרחבו הממשי עומד בסתירה למרחבים ההטרוגניים המוצגים על המסך הדו-ממדי שלו, או הגן (או השטיח) במסורות המזרח: הגן/השטיח הוא מרחב ממשי המאכלס בתוכו מרחבים סמליים שונים כגון האגן-המזרקה המצויים בטבורו ועוד. העיקרון הרביעי הוא העיקרון של ריבוי הזמן: אדם הנכנס לתוך הטרוטופיה חש נתק בינו לבין הזמן המסורתי. מוזיאונים וספריות משדרים תחושה של א-זמניות, ואילו אירוע הטרוטופי כמו קרנבל משדר תחושה של זמן עליז, פסטיבלי, פריבולי. העיקרון החמישי הוא עקרון הגבוליות והלימינליות: מקום הטרוטופי, כגון "שער החוק" ברומן המשפט של קפקא (1992), מחייב טקסי מעבר היוצרים מתח ואווירה מיוחדת של חטא או קדושה, כפייה או טהרה. על פתחי הכניסה והיציאה שומרים "שוערים", המקפידים על כללי הכניסה, השפה והמשמעת במקום (פוקו, 2003: 20-7).

הטרוטופיות הן חלק מן המוסדות החברתיים המקובלים מאז ומעולם. נוסף על כך, הן מתקיימות גם בתחום הבדיון שנחשף על-ידי האמנות. דוגמאות להתבוננות זו עולות בסרטו של טרי גיליאם 12 הקופים (1995), שבויָם בהשראת סרטו הקצר של כריס מרקר, המזח (1962), בסרטיו של אנדריי טרקובסקי כגון אנדריי רובלב (1969), וכן בתכנונו של פארק לה-וילט בפריז (ע"ע דקונסטרוקטיביזם). דוגמאות ספרותיות הן המינה ליזה לאורלי קסטל-בלום (1995), הסיפור "אוטופיה של אדם עייף" לח"ל בורחס ([1975] 1982), מוסקבה פטושקי לוונדיקט ירופייב ([1971] 1994) והערים הסמויות מעין לאיטאלו קאלווינו (1978). ערים אלה, שאותן טווה מרקו פולו באוזני קובלאי חאן, הן תערובת והכלאה של ערים מזנים שונים: ערים אמיתיות וערים דמיוניות, שאינן אלא אלגוריות על אפשרויותיה של הלשון. אולם הממד ההטרוטופי מתקיים דווקא במקום שבו מתבטל המודל הבינארי ערים אמיתיות/ערים בדויות, ונוצר מודל חדש שהוא הכלאה של כל הצורות האנושיות המתגלמות במרחב.

לסיום, נתבונן בפסקה המתארת את העיר ססיליה: "המקומות התערבבו זה בזה, אמר הרועה, ססיליה נמצאת בכל מקום. כאן, בוודאי היו פעם כרי הדשא של שיחי שלוויה-הנמוכים. העזים שלו מזהות את העשב הגדל על אי-התנועה" (שם: 141). ובדוגמה אחרת, המספרת על העיר טרודה: "'אמנם תוכל לשוב ולטוס מכאן בכל רגע שתחפוץ', אמרו לי, 'אלא שאז תגיע לטרודה אחרת, זהה לטרודה זו באופן מוחלט; העולם מכוסה כולו בטרודה אחת ויחידה, שאין לה ראשית ואין לה סוף, רק שמו של נמל התעופה משתנה" (שם: 122) (ע"ע היברידיות).

מקורות

אופיר, ע' 1992: "עיון מחדש בפוקו, המיפוי של ידע וכוח", עיון, מא (אפריל), עמ' 218-187.

אזולאי, א' 2003: "אחרית דבר", בתוך: מ' פוקו, הטרוטופיה, תל אביב: רסלינג, עמ' 74-61.

בורחס, ח"ל [1975] 1982: "אוטופיה של אדם עייף", ספר החול, תרגום: י' שריג, ירושלים: כתר.

ירופייב, ו' [1971] 1994: מוסקבה פטושקי, תרגום: נ' מירסקי, תל אביב: עם עובד.

פוקו, מ' 2003: "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: רסלינג, עמ' 20-7.

קאלווינו, א' 1978: הערים הסמויות מעין, תרגום: ג' שילוני, תל אביב: ספרית פועלים.

קסטל-בלום, א' 1995: המינה ליזה, ירושלים: כתר.

קפקא, פ' 1992: המשפט, תרגום: א' כרמל, ירושלים ותל אביב: שוקן.

Foucault, M. [1966] 1970: The Order of Things: An Archaeology of the Human Sciences, New York: Pantheon Press.

McHale, B. 1987: Postmodernist Fiction, New York and London: Methuen, pp. 43-49.

תאור / מקור התמונה:

Jacek Yerka

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×