אי-נחת בתרבות

Discontent

Source: re-animator+lp&tbm
http://www.straightedgeworldwide.com/2015/04/audio-spirits-discontent/

"משימת חיי האושר שעקרון העונג כופה עלינו אינה בת-מימוש, ועם זאת איננו רשאים – לא, איננו יכולים – להרפות ממאמצינו להתקרב בדרך זו או אחרת אל הגשמתה".

זיגמונד פרויד, תרבות בלא נחת, עמ' 92.

"דומה כי עובדה היא, שאיננו חשים בטוב בתרבותנו העכשווית, אולם קשה ביותר לגבש הערכה בשאלה, אם ובאיזו מידה חשו עצמם בני אדם בזמנים עברו מאושרים יותר ומה היה חלקם של תנאי התרבות בכך".

זיגמונד פרויד, שם, עמ' 97.

מטבע לשון המזוהה עם ביקורת התרבות של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד (Frued). התרבות מבוססת על תהליכים של הדחקה, ואולם היא מאוימת תדיר על-ידי אינסטינקטים תוקפניים שהם חלק בלתי נפרד מיצרי העונג. כניסה אל תוך התרבות כרוכה באי-נחת ידועה: אלה הם תהליכים מרסנים הגורמים כאב, סבל ורגשי אשמה המרחיקים את האדם מאושרו. להיות בתוך התרבות פירושו לבחור במפח נפש בלתי נמנע. זוהי תוצאה של ההדחקה הרגשית והאינסטינקטואלית הנגזרת על האדם. הפופולריות של המונח מוצאת את ביטוייה בהקשרים רבים במדעי החברה והרוח; הוא משמש בניתוח תהליכי עומק בתרבות המרחיקים את האדם ממימוש אישי או קולקטיבי של מאווייו כפועל יוצא מפעילותן של אידאולוגיות דכאניות. מקורות אי-הנחת בתרבות ההווה קשורים לכינונה של חברת צריכה נרקיסיסטית המגביהה מעת לעת את רף האושר. יצרי עונג בלתי מסופקים, מצד אחד, ואופוזיציה רדיקלית של האחר הלא-מערבי, מצד אחר, מסמנים את גבולותיה של תחושת אי-הנחת בתרבות ימינו.

הדיון בשאלת אי-הנחת בתרבות מופיע במסתו המפורסמת של פרויד תרבות בלא נחת (פרויד, [1930] 2000: 145-75). נקודת המוצא של פרויד היא השאיפה האנושית לאושר. לאושר שני צדדים: (א) הרצון לגרוע מן הסבל והצער; (ב) התביעה להרבות בעונג (פרויד, שם: 86). העונג, ובייחוד העונג המיני, הוא עיקרון המניע את החיים. ואולם חלק בלתי נפרד ממנגנון מניעת הצער (כגון שימוש במדע לשימור החיים) כרוך בהגנה שמספקת התרבות. עניין זה יוצר פרדוקס, משום שהתביעה המרכזית שמציבה התרבות בפני האדם היא להימנע מסיפוק ומעונג מיידיים ולתרגם אותם למושגים ולאידאלים מופשטים (זהו עקרון העידון או הסובלימציה שאליהם שואפת התרבות). תביעה זו מובהרת על-ידי פרויד: "בחלק גדול מן האשמה באומללותנו נושאת מי שקרויה תרבותנו. היינו מאושרים הרבה יותר אילו ויתרנו עליה וחזרנו לתנאים פרימטיוויים" (שם: 95). המסקנה הנובעת מן הדילמה היא זו: אף כי אין להעלות על הדעת חיים מחוץ לתרבות (התרבות מגוננת על החיים מפני הטבע הקשה) יש להבין שחיים אלה כרוכים בסבל ובאי-נחת – פרי ההדחקה ומניעת הסיפוק הטבעי (שם: 104). בין השאר מדובר על בלימת סיפוקם של יצרים בסיסיים, ובראשם הסיפוק המיני והיצר הטבעי של האדם לתוקפנות. מסכם פרויד: "האדם בן התרבות המיר מידה של אפשרות לזכות באושר במידה של ביטחון" (שם: 119) (ע"ע פסיכואנליזה).

על-פי פרויד, המנגנון המרכזי של התרבות הוא רגש האשמה הפועל באמצעות המצפון ומתגלם בשלטונו העריץ של האני העליון. אין קיום לתרבות ללא כינונו של אני עליון ואין קיום לאני העליון אלא בהדחקה היצרית (ע"ע לא-מודע). הדחקה זו פועלת כדי לבלום את נטייתו הטבעית של האדם לאלימות. בנקודה זו מציג פרויד השערה מעוררת מחלוקת הנוגעת לפיצול שחל בין יצרי העונג: העונג הפועל במגמה של בנייה (ארוס); והעונג המופעל על-ידי העיקרון של הרס והיעדר גרייה (יצר המוות, התנאטוס). שני יצרים אלה מגבילים את פעולתה של התרבות, ואולם המסוכן שבהם הוא יצר המוות והתוקפנות. התרבות נלחמת ביסודות ליבידינליים אלה באמצעות רגש האשמה: רגש זה, המופעל מטעם הרשות של האני העליון, גורם לצנזורו של העונג ובכך מונע מן האני את אושרו.

אפשר לומר אפוא כי לִחיות בתוך התרבות פירושו לבחור בכישלון בלתי נמנע: הכרה בצורך למנוע עונג. הרווח שמפיקה התרבות הוא רווח נפשי על חשבון אושרו של הפרט, אך הרווח הזה מיועד להיטיב עם הכלל. כך פונה התרבות ליחס שבין בני אדם לבין עצמם ומפתחת את מערכת המוסר והחוק שקושרת ביניהם. הגזמה בנטייה ל"שאיפות תרבות" מובילה, לחוויה נוירוטית; מצד אחר, ערעור מעמדה של התרבות, המתגונת מפני יצרי המוות והתוקפנות של אויביה, מוליד סכנות שאינן פחותות מאלה. דוגמה מובהקת לכך היא כניעת התרבות הגרמנית לאידאולוגיה הנאצית. משעה שתהליך כזה מתרחש עלולה התרבות לקרוס, משום שהיא מתרוקנת מרגשי המצפון שלה והופכת טרף קל ליצרים של תוקפנות והרס עצמי.

פרויד מסיים את מסתו הידועה בזהירות מדעית אופיינית. אין הוא יודע ידם של מי משני כוחות השמים, הארוס או התנאטוס, יצרי החיים או יצרי המוות, תהיה על העליונה. ואולם אנו יודעים כי לאחר שנת 1930 (מועד פרסום המסה) הצביעה התרבות במפגיע על הרצון להרס ולתוקפנות אינסופית. זאת ועוד: גם לאחר קריסתה של תרבות המוות הנאצית וכינונה של חברת השפע המערבית, לאחר מלחמת העולם השנייה, המשיכה התרבות להתכתב עם מותה שלה כמערכת ערכים: צריכת הראווה של מראות המוות ודימוייו בחברת המדיה של ההווה הראתה כי התרבות העכשווית מופעלת על-ידי יצרי עונג תוקפניים יותר מאשר על-ידי רגשות אשמה, וכי את גורמי אי-הנחת יש לחפש גם במקומות אחרים (ע"ע חברת הראווה).

אישוש לתפיסה זו נוכל למצוא באירועים טראומטיים שחוותה האנושות בשנות האלפיים. אסון הצונאמי בדצמבר 2004 הוליד גל של צילומים מזעזעים בטלוויזיה ובאינטרנט, שצפינו בהם אחוזי בעתה ופליאה מגונה. אסון התאומים בספטמבר 2001 היה אירוע טרור המוני שחווינו כמחזה תעתועים מצמרר. אל-קאעידה חשף את חולשתה של התרבות המערבית. תרבות שדגלה באידאלים רציונליים מרסנים נפגעה מן המוכנות של האחר (האסלאם הפונדמנטליסטי) להרחיק לכת למחוזות שמעבר, שבהם העונג המוקצן חובר ליצרי המוות (קורבן אדם), ומוצא את המערב חשוף לפגיעתו הרעה.

לסיום אפשר לשאול מה סוד הפופולריות של המונח בהגות של המאה ה-20. דומה כי התשובה לכך טמונה באבחנה הפרוידיאנית: התרבות היא מצב בסיסי של ריסון ודיכוי, מרצון ומאונס. תרבות ואושר אינם עולים בקנה אחד. תיאוריות שונות של התרבות, שנולדו לפני פרויד ולאחריו, לא יכלו שלא להתייחס לנקודה זו – בין אם בהסכמה ובין אם בהתרסה. הדיון חזר ועסק בקווי המתאר הפרוידיאניים: הרצון לשחרור רציונלי מחרדות ומדעות קדומות מול כוחות מאגיים המטפחים את הפנטזיה והאשליה. תחנות יסוד במהלך זה היו המצב הפוסט-טראומטי של התרבות בעקבות מלחמת העולם השנייה, כינונה של חברת שפע קפיטליסטית דכאנית לאחריה (ע"ע אדם חד-ממדי), התנועות האוונגרדיות שניסו לחשוף אומללות זו ולהציב מודל של תרבות נגד בשנות השישים של המאה ה-20, ולבסוף, תהליכי עומק של אי-נחת בלב התרבות הגלובלית של ראשית המאה ה-21. בכל התחנות הללו הפסימיזם הפרוידיאני זכה שוב לניצחון עצוב.

התרבות העכשווית כבולה בפרדוקס שמכונן אותה: מצד אחד זוהי תרבות אוניברסלית המיוסדת על קודים נוקשים של יעילות רציונלית ושל שיתוף מערכתי עמוק; מצד אחר זוהי תרבות השקועה עד למעלה מצווארה בתוך "חוק התשוקה", בתוך צורך כפייתי לחוות פנטזיות קולנועיות מוקצנות כאילו היו מציאות של ממש (בודריאר, [1986] 2000: 33, 77). הצירוף בין רציונליות להזיה מייצר עולם חדש שבו המרוץ לאושר מסתיים לעתים קרובות במלנכוליה, פרי הסתירה הכאובה. הדיכאון והסטרס, שהם תוצאה רווחת של סתירה זו, הופכים למוליכים רגשיים אופנתיים בתרבות המתגדרת באי-הנחת שבה, הרואה בתרופות נוגדות דיכאון מרכיב לגיטימי של חיי היומיום. באווירה זו אנו מתרגלים לדיכאון ומוצאים בו ערך חיובי (הדיכאון הוא "דיכּי", תינוק חביב ושובב). בנקודה זו אנו נפרדים מתביעתה המרסנת של התרבות ומקבלים עלינו את עוּלהּ של סמכות חדשה שעקרון העונג/מוות מצוי במרכזה (ע"ע תרבות הנרקיסיזם).

מקורות

בודריאר, ז' [1986] 2000: אמריקה, תרגום: מ' קדישזון, תל אביב: בבל.

מאואס, מ' 2007: "אי נחת בתרבות", בתוך: פרויד עם לאקאן, תל אביב: רסלינג, עמ' 176-165.

פסואה, פ' 2000: ספר האי-נחת, תרגום: י' מלצר, תל אביב: בבל.

פרויד, ז' [1930] 2000: "תרבות בלא נחת", בתוך: התרבות והדת, תרגום: י' גוטשלק, תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, עמ' 145-75.

, תרבות ופסיכואנליזה: עיונים חדשים בתרבות בלא נחת, ירושלים: מאגנס.שפלר, ג' (עורך)   2009:   פרויד 

תאור / מקור התמונה:

Source: re-animator+lp&tbm

[AUDIO] Spirits: Discontent

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×