סכיזופרניה תרבותית

Cultural Schizophrenia

Fight Club (1999)
Edward Norton and Brad Pitt
(Screengrab)

מאפיין סוציו-תרבותי של העולם הפוסטמודרני, הסובייקט החדש מוגדר באמצעות הממד המפורק של הוויתו. הוא מובנה מקודים תרבותיים שאינם מתלכדים לכלל ישות אחידה. הסובייקט חי את השפה כמערכת סימנים שאינה מעניקה בטחון למשתמש. הסובייקט הסכיזופרני מתנסה באלמנטים הקטועים, נעדרי ההמשכיות (מבחינת חלל וזמן) של המציאות.

ביטויה השכיח של הסכיזופרניה התרבותית מצוי בחוויית הצפייה הטלוויזיונית. האני המשלטט, העוסק בזפינג תמידי בין הערוצים, מעצב את עצמו כצרכן "סכיזופרני": השלטוט יוצר סדרה של סגמנטים (רצועות צפייה של שתיים-שלוש דקות ואף שתיים-שלוש שניות), שאינם קשורים ביניהם במושגים של מרחב או ז'אנר. הסימנים מתפרקים מן הכוליות המקורית שלהם ומיוצרים מחדש באמצעות הפעילות האקראית של הצפייה (Sim, 1998: 116-120): "מציאות" זו שעל המסך נחווית כטקסט פתוח ואינסופי שאותו מרכיב הצופה. כפועל יוצא מכך, האחרון מכונן את עצמו כסובייקט פרגמנטרי וככזה הוא מוסיף להתקיים גם בחיי היומיום.

התרבות והטכנולוגיה העכשוויות מעודדות את פיצולה של החוויה האחדותית והליניארית והופכות אותה לרצף של "חלונות" מזדמנים. הפיצול מעוגן בתפיסה חדשה של הלשון, שאותה מציע הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן (Lacan), ומאוחר יותר גם תיאורטיקנים של התרבות כפרדריק ג'יימסון (Jameson), ז'יל דלז (Deleuze) ואחרים. עמדתם של לאקאן ודלז מניחה כי הסובייקט אינו מכונן עצמו כאחדות אוטונומית הנשלטת באמצעות המילה "אני". האני כבר/תמיד מופיע בממד המפוצל שלו (זהו האני שמתגלם בשלב המראה). הדבר קורה משום שהאני אינו היחס בין המסמן למסומן, בין הייצוג הקוֹלי-חזותי לבין המשמעות, אלא הוא היחס בין שני מסמנים: הסובייקט מכונן את עצמו בתוך זרם המסמנים בלבד. לאקאן סובר, בעקבות דה סוסיר, כי המשמעות נוצרת באמצעות ההבדלים שבין המסמנים, ואולם במקרה הסכיזופרני לא ניתן להגיע למשמעות מוחלטת, שכן זרימת המסמנים היא אקראית ובלתי מִתְקַשֶּׁרת. גלישה מקרית זו אינה מציידת את האני בתחושה של לכידות וביטחון שעשויה היתה להקנות לו שליטה על רצף הזמן. כל שנותר הוא מקטעים של הזמן, הפרגמנטים החומריים (ה"גופניים") הבלתי מתגבשים שמרכיבים אותו: אנו חיים בספֵרה של "הווים טהורים ומנותקים בזמן" (ג'יימסון, [1984] 2002) (ע"ע מדומה-סימבולי-ממשי).

פרדריק ג'יימסון ממשיך את המסורת הלאקאניאנית ומצביע על הסכיזופרניה התרבותית כאחד מסממניה המובהקים של התרבות העכשווית. לדעתו, תחומים שונים של פעילות תרבותית – אדריכלות, קולנוע, ספרות וכלכלה – מעידים כי נוצר סדר עולמי חדש של הקפיטליזם המאוחר. סדר זה הורס את האוטונומיה התרבותית-כלכלית של מדינת הלאום המסורתית, כשם שהוא הורס את אחדותה של היצירה האמנותית. מלון בונוונטורה בלוס אנג'לס (אדריכל: ג'ון פורטמן, 1976) משמש לו דוגמה מרכזית להצגת סוגיה זו. המלון, על-פי ג'יימסון, הוא דוגמה לחלל בלתי המשכי, סכיזופרני במהותו, הקוטע את חוויית האחדות; הוא אינו "מושיב" את אורחיו במרחב אחדותי (למשל באטריום משותף, כמו בנוסחה הקבועה של מלונות הייאט) אלא מציע פינות ישיבה, חללים נפרדים שאינם מתחברים ביניהם – בין אם באמצעות הקישור הפיזי ובין אם באמצעות הקישור המנטלי (המבט). ערעור הרצפים, כמו גם ערעור ההיררכיות, בין חלל ציבורי לחלל פרטי, בין חוץ לפנים, בין הכניסה ליציאה וכדומה ממחיש לדעתו תפיסת עולם חדשה שהורסת את התחביר הכללי של הבניין ומכוננת כמותו את צרכניו-משתמשיו – דהיינו כאובייקטים "פרטיים", מבודדים ומפוצלים.

דוגמה אחרת למגמה זו היא הז'אנר הקולנועי הקרוי "סרטי נוסטלגיה" או "סרטי רטרו". סרטים אלה אינם משחזרים באמת ובתמים את העולם ההיסטורי שהם מתיימרים לייצג. הם אינם מאמינים ביכולת ההתחברות הממשית שלנו (מנקודת המבט של ההווה) אל העולם המיוצג. המציאות המתקיימת בסרטים אלה היא המציאות של האפקטים, הקונסטרוקציות החזותיות, הפופולריות, המרגשות, שמזוהות בדמיון הקולקטיבי עם התקופה. לא את המשמעות ההיסטורית צדים אפוא הסרטים, אלא את הסגנון המקובל. כך הופכת מלאכת הצפייה לשחזור מענג (ו/או ביקורתי, אם הוא חושף את התחבולה) של התקופה. אסטרטגיה מעין זו אפשר לראות ברבים מן הסרטים המעניינים של העידן, ביניהם צ'יינטאון (רומן פולנסקי, 1974) והמודרניים (אלן רודולף, 1988). אצל רודולף, לא המודרניות – האובססיה ההרואית של החדש – היא שנוכחת, אלא האפקטים הקיטשיים שלה, המגובים כביכול בדוקומנטציה פופולרית (בשחור-לבן) של "יומני התקופה". גם הנושא המודרניסטי בהא הידיעה – הלם החדש – מופיע בהתגלמותו הנלעגת, כסדרה של שחזורים, מחזורים וזיופים, המייצרים אותו מחדש. נקודת מבט זו אינה מודרנית עוד. היא כבר תופסת את ההתרחקות (הפוסטמודרנית) שלנו מעידן שהפך ל"קלאסיקה": מושא צרוף של נוסטלגיה וגעגועים (ע"ע מִחזור).

ראויה לציון עמדתם המשפיעה של הפילוסופים הצרפתים ז'יל דלז ופליקס גואטרי. עמדה זו מוצגת בספרים כמו אנטי-אדיפוס ואלף מישורים (Deleuze and Guattari, [1972] 1983, [1980] 1988). לטענתם, התרבות המערבית עוסקת בפיקוח מתמיד על התשוקה האנושית באמצעות מוסדותיה (למשל, מוסד הפסיכואנליזה). היא מעוניינת להגביל את מה שהמחברים מכנים מכונות תשוקה (Desiring Machines). התשוקה נתפסה כאנטיתזה למגמה היצרנית התכליתית, האנטי-ליבידינלית של החשיבה הקפיטליסטית וכאיום עליה. הקפיטליזם, על-פי תפיסה זו, הוא משק המעדיף מכונות שמייצרות "מציאות" (כסף, רווחים, חשיפת הלא-מודע) על פני "מכונות של תשוקה" המייצרות פנטזיות וחלומות.

שתי המכונות פועלות במגמה "מולקולרית", מפצלת, נעדרת רצף, היוצרת דה-טריטוריאליזציה ואי-יציבות של העולם (ע"ע מיעוט, ספרות מיעוט). זרימת הכסף (ישות מופשטת וחסרת טריטוריה) בוראת את המשתמש הקפיטליסטי בצלמה. זרימת התשוקה יוצרת מגמה סכיזופרנית דומה. הסכיזופרניה מסרבת לתאר את הזיית הטירוף (הדליריום) כייצוג גרוע של המציאות; לגבי דידה, המציאות הסכיזופרנית הנה ייצוג אינטנסיבי יותר. כך זוכה התשוקה לניסוח חיובי במושגים של עודפות ויתרות, וזאת בניגוד לניסוח המגנה של הפרקטיקה הפסיכואנליטית הקלאסית, שמתגלם במושגים של חֶסֶר והיעדר (Lack). התשוקה הסכיזופרנית גורמת אפוא לפירוק מולקולרי "חיובי" של האני, המופיע עתה כריבוי מורכב ומענג. תשוקה זו זורמת מן הלא-מודע, המופיע בממד היצרני הישיר שלו, ולא דרך "תאטרון המילים" כמו במודל הפרוידיאני והלאקאניאני (ע"ע איווי/חסר). עתה מדובר בכוחות אופוזיציוניים הניצבים מול המשטר הסמכותי הפוריטני והעריץ של המדינה או של מוסדות אחרים כגון הפסיכואנליזה. "סכיזופרניה תרבותית" הופכת כך למודל חתרני היוצר התנגדות למגמה הטוטלית של המדינה ופותח ערוץ חדש של חופש והתענגות.

מקורות

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג. 

Deleuze, G. and Guattari F., [1972] 1983: Anti Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, trans. R. Harley, M. Seem and H. R. Lane, Minneapolis: University of Minnesota Press.

— [1980] 1988: A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans. B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press.

 

Sim, S. (ed.) 1998: The Icon Critical Dictionary of Postmodern Though, Cambridge, U.K.: Icon Books, pp. 114-120.

תאור / מקור התמונה:

Fight Club (1999)
Edward Norton and Brad Pitt
(Screengrab)

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×