שמרנות, שמרנות חדשה

Conservatism, Neoconservatism

Donald Trump

גישה או אידאולוגיה פוליטית המביעה התנגדות לשינוי חברתי ומצדיקה אמונות ומסורות מקובלות. העמדה השמרנית וזו הניאו-שמרנית מתנגדות לאידאלים האוטופיים של הנאורות ושל המהפכה הצרפתית. בניגוד לעמדה האופטימית שמציגה הנאורות בשאלות של תיקון פוליטי, מדעי או מוסרי, השמרנות החדשה יוצאת מנקודת מוצא פסימית, שלפיה האינדיווידואל הבודד נאלץ לפלס את דרכו בעולם כוחני, הרחוק מן התמונה הוורודה שציירו חסידי הקדמה ושוחרי הצדק הקהילתי. השמרנות הקלאסית מזוהה עם הגותו של אדמונד ברק (Burke, 1790). השמרנות החדשה (הניאו-קונסרבטיזם) חוזרת להיות זרם פעיל בשנות השמונים של המאה ה-20. חבריו הבולטים מתנגדים לפוליטיקה של פיוס ושיתוף פעולה, מעלים על נס את ערכי הלאום, הדת והמשפחה ומבליטים קפיטליזם גורף הרואה בהורדת מסים ובהטבות לעשירים את חזות הכול. הם מבקרים מודלים של חשיבה אירופאית קונטיננטלית המוצאת את ביטויה בהגותם של היידגר, פוקו, דרידה ואחרים. בין התיאורטיקנים הניאו-שמרנים הבולטים אפשר למנות את מילטון פרידמן (Freidman), רוג'ר סקרוטון (Scruton), מיקל אוקשוט (Oakeshott), ליאו שטראוס (Strauss), אלן בלום (Bloom) ועוד.

הגישה השמרנית מוצאת את ביטויה בפילוסופיה ובאידאולוגיה פוליטיות המתנגדות נחרצות לאידאלים הרפורמיסטיים של הנאורות ושל המהפכה הצרפתית. את ראשיתה של המסורת השמרנית מקובל לראות בספרו של אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת (ברק, [1790] 1998). ספר זה, שהושפע במישרין ממאורעות הזמן, הניח את היסוד לעקרונות השמרנות החדשה:

  • התנגדות למסורת ההומניסטית של הנאורות, תוך שלילת המסר האופטימי שהציגה בתחום החשיבה הפוליטית, הפילוסופית והמדעית.
  • התנגדות לשינוי חברתי; הפצה של מסורות חברתיות ופוליטיות מקובלות.
  • כינונו של סדר יום המדגיש ערכים מסורתיים כגון משפחה, התנגדות להפלות, מלחמה בפורנוגרפיה וכדומה.
  • השקפה פסימית המדגישה את שקיעתו המוסרית של האינדיווידואל ומטילה ספק בהצלחתה של פעילות קהילתית שעניינה קידום "האושר הכללי".
  • אי-אמון בשתי מסורות פילוסופיות נגדיות: מרקסיזם וליברליזם. ההתנגדות למרקסיזם ולליברליזם נבעה מאי-האמון שרחשו השמרנים להשקפת העולם האופטימית שהציגו שתי התנועות בדבר תיקונו ואושרו של האדם. עם זאת, ברור כי לשמרנות החדשה יש יותר מן המשותף עם הניאו-ליברליזם. שני הזרמים מאמינים בכלכלת שוק, בהפרטה, במיסוי נמוך וכדומה.
  • הקולקטיב כנקודת מוצא: השמרנים החדשים חולקים על הליברלים בהתייחסותם לתפקידו של היחיד בהיסטוריה. הליברלים שמים את יהבם על האוטונומיה של הפרט, על זכותו לטוות במו-ידיו את חוט חייו. השמרנים החדשים, לעומת זאת, מבליטים את ערך הקולקטיב ורואים בו יחידת משמעות ראשונית במעלה. שלושת עמודי התווך של השמרנות המודרנית הם הדת, הלאומיות והצמיחה הכלכלית (קריסטול, [1993] 2004: 188).

במאה ה-20 בלטו זרמים ניאו-שמרניים שונים. ספרו של פרידריך האייק (Hayek) הדרך לשעבוד נחשב לספר מרכזי שניסח את עקרונות השמרנות החדשה: הסגידה לשוק החופשי, החזרה לערכים של "האיש הקטן" העושה לביתו, הבלטת ערך החירות בקפיטליזם והתנגדות גורפת לשיטות טוטליטריות, שבמרכזן הרצון המרקסיסטי או הליברלי להשיג את האושר הכללי באמצעים בירוקרטיים המוכתבים מלמעלה (האייק, [1944] 1998).

בין הפילוסופים החדשים בולט מקומו של מייקל אוקשוט (Oakeshott, 1975). אוקשוט ממשיך לטוות את הקו שהציגו פילוסופים כגון אריסטו והגל, אשר הבליטו את התפקיד המרכזי של המדינה ושל מוסדותיה – זאת בניגוד לאוטונומיה ולחירות של הפרט, המרכזיות במסורת של הקדמה. נוסף על כך אפשר לציין את הפילוסופיה של ליאו שטראוס (Strauss), רוג'ר סקורטון (Scruton, 1984, 1991) וקבוצת "הפילוסופים החדשים" בצרפת (Les Nouveaux Philosophers) – דמויות כגון ברנרד אנרי לוי (Levy, 1977) ואנדרה גלוקסמן (Glucksmann, 1977). הפילוסופים החדשים, שקמו על חורבותיו של השמאל החדש – השמאל שנחל תבוסה במהפכת הסטודנטים של מאי 1968 – הביעו התנגדות נחרצת למסורת הסוציאליסטית (בעקבות פרסום יצירותיו של סולז'ניצין במערב בשנות השבעים).

הפילוסוף יורגן הברמאס (Habermas) השמיע את הביקורת הקולנית ביותר כלפי השמרנים החדשים. הברמאס טען כי יש לקשור בין השמרנות החדשה לעמדה הפוסטמודרנית, משום ששתי האידאולוגיות מביעות עמדה נחרצת המגנה את הנאורות. הפוסטמודרניזם הוא לדידו תנועה ניאו-שמרנית משום שהיא זונחת את דרך הגאולה והתיקון המאפיינת את הנאורות ופותחת פתח רחב לפסימיות תרבותית "אפלה" נוסח ניטשה, היידגר ואחרים. הפניית העורף הפוסטמודרנית למסורת האופטימית של השינוי גוררת אחריה השלמה עם רוע פוליטי ומוסרי וכך מונעת כל סיכוי ממשי לקדמה ולשחרור. אולם אפשר לבקר עמדה זו ולטעון כי הפוסטמודרניסטים מסוגם של דרידה או של ליוטאר דווקא פועלים לפירוק הלוגוצנטריות המערבית, בבחינת הסרת הצעיף מעל פניה של האשליה. כתוצאה ישירה של תהליך החקירה צצות אפשרויות רבות ועולים קולות חדשים מן הטקסט שפורק. התוצאה היא פתיחת השער לאחר, המופיע כצלע הכרחית להגדרתו העצמית של הסובייקט.

 

מקורות

ברק, א' [1790] 1998: מחשבות על המהפכה בצרפת, מבוא: י' בורונובסקי, תרגום: א' אמיר, ירושלים: מרכז שלם.

האייק, פ' [1944] 1998: הדרך לשעבוד, תרגום: א' אמיר, ירושלים: מרכז שלם.

קריסטול, א' [1993] 2004: "העידן השמרני שבפתח" בתוך: מחשבות על השמרנות החדשה, תרגום: א' אמיר, ירושלים: הוצאת שלם, עמ' 192-187.

 

 

Burke, E. [1790]: Reflections on the Revolution in France, Hammondsworth: Penguin.

Glucksmann, A. 1977: The Master-Thinkers, trans. B. Pearce, Brighton: Harvester Press.

Levy, B. H. 1977: Barbarism with a Human Face, trans. G. Holoch, New York: Harper and Row.

Oakeshott, M. 1975: On Human Conduct, Oxford: Blackwell.

Scruton, R. [1980] 1984: The Meaning of Conservatism, London: Macmillan.

— 1991: "What is Conservatism", in: Conservatism Texts: An Anthology, London: Macmillan.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Donald Trump

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×