ביופוליטיקה

הטענה המרכזית המסתתרת מאחורי המונח ביופוליטיקה היא כי אי-אפשר להפריד בין הפוליטיקה לבין החיים. ביופוליטיקה עוסקת אפוא במגוון של התנסויות יומיומיות, החל מהיגיינה, בריאות, מיניות וחינוך ילדים וכלה בסגנונות חיים ובניהול כלכלי של חיי האוכלוסייה. פרקטיקות אלה מבקשות ליצור פיקוח ובקרה על הגוף הפרטי והציבורי, לחנכו, לרפאו, לחסנו, לדאוג לבריאותו. המדינה מפעילה מערך של כוח/ידע שבאמצעותו היא משליטה את מרותה על הקיום הפיזי של האדם (ע"ע פנאופטיקון). פרוצדורות של היגיינה, של פיקוח על החינוך ושל מדיקליזציה של הגוף (נסיון להסביר את הגוף באמצעות הגדרות רפואיות) משמשות את השלטון כדי לשלוט בגוף הפרטי והחברתי. לדוגמה, הדגש על היגיינה הופך את הרפואה לסוכנות או לפּוֹעֲלוּת (agency) מרכזית שדרכה מתבצע פיקוח חברתי על האוכלוסייה.

הביופוליטיקה כוללת מגוון פרקטיקות הסובבות סביב כמה עקרונות יסוד: מניעה והפרדה, פיקוח ושליטה, הצלה ושיקום. כשמה כן היא: פוליטיזציה של הגוף הביולוגי ברמה האישית והחברתית; ניתוח הגוף הפרטי והציבורי במושגים של כוח ושליטה. הביופוליטיקה נוגעת לכל פינה בחייו האינטימיים והציבוריים של האדם. תפקידה לספק מענה למצבי שגרה, אך גם למצבי חירום כגון מלחמות, אסונות ומגפות. המגמה היא להשתית את הקיום הביולוגי על מבניות רציונלית שתבטיח פיקוח ושליטה פוליטית על האוכלוסייה.

ההיסטוריון ג'ורג'יו אגמבן (Agamben, 1998), מבחין בעקבות אריסטו, בין החיים כתופעת טבע – "חיים חשופים" (Zoê), לבין חיים פוליטיים, החיים כמעשה ידי אדם (החיים כבחירה תרבותית מכוונת מטרה (Bios). הביופוליטיקה שייכת לסוג השני: החיים כמקום שבו אדם בוחר את בחירותיו החופשיות. יחד עם זאת ברור כי החיים החשופים, החיים ההישרדותיים, מוכלים גם הם בתחום הביופוליטיקה המשמשת כלי ניהול מרכזי של צרכי החיים על ידי השלטון. ניהול החיים על-ידי הריבון מהווה קשר דם ראשוני הקושר בין הפרט לשלטון. הריבונות אינה מתמצה במושג החוק, בסדר הפוליטי או במוסדות השלטון; היא נוגעת בראש ובראשונה לפוטנציאל הכוחני של הריבון לשלוט בחייהם של נתיניו (אופיר, 2003א: 356). אלימות השלטון היא נתון מובנה המעצב את עולמו הפוליטי של האדם. השלטון טוען לבעלות על גופם של הנתינים ומותיר בידו את הזכות לגזור את גורלם לשבט (להצעיד אותם אל המלחמה) או לחסד (לגונן עליהם מפני אלימות חברתית, לדאוג לבריאותם וכדומה) (פוקו, [1976] 1996: 108-91).

השלטון יכול אפוא לגונן על הגוף ולהתייחס אליו כאל גוף בעל זכויות, אך הוא יכול גם להתכחש לו עד כדי הפיכתו להפקר, לגוף "חשוף" – Homo Sacer (אגמבן, [1998] 2003; Agamben, 1998: 131). המושג "הומו סאקר" לקוח מן החוק הרומי ורומז לסטטוס מפלה כלפי האדם שהודר מן הסדר הפוליטי והאזרחי. זהו האדם ה"מוכתם", כפי שטען אמיל בנבניסט (Benveniste, [1969] 1973: 451), האיש המנודה שאין לבוא עימו במגע; האדם שניתן להורגו, אך אין להעלותו כקורבן על שום היותו טמא (לכט, 2009: 314). ההומו סאקר מוכל בתוך המערכת הריבונית והמשפטית על דרך השלילה, באמצעות הדרתו; הוא מתקיים בתוך המערכת הלגיטימית באמצעות אחרותו: הריבון מכיל אותו בתוך המערכת הנורמטיבית כ"יוצא מן הכלל".

נזכור כי הריבון רשאי להחליט מתי לנהוג לפי החוק הכללי ומתי לנהוג בצורה החורגת מן הכלל. בכל מקרה, הזכות ליוצא מן הכלל, הזכות להכריז על מצב חירום, שמורה לריבון באופן בלעדי (שמיט, [1922] 2005 ; שנהב, שמידט וצלניקר, [עורכים] 2009 ;  Agamben, 2005). פרדוקס הריבונות טמון בעובדה כי החוק מציב את הריבון כמי שמוכל בתוכו, אך גם מי שנמצא מחוצה לו, שהרי בתחום סמכותו להחליט מהו "מצב חירום", המצב היוצא מן הכלל. משום כך ברור כי מצב קיצון כגון אסון חושף באופן מוגבר את דבר קיומה של המערכת הביופוליטית. מערכת זו "מוכרת" את עצמה לציבור כשהיא עוטפת את פעולתה במעטפת אסתטית: הביופוליטיקה הופכת לביואסתטיקה (ז'יז'ק, 2002: 112-100).

השלטון מפעיל על הגוף פרוצדורות של משמעת באתרים ייעודיים כגון בתי סוהר, בתי ספר, בתי חרושת, בתי חולים, מחנות פליטים, מחנות צבא ועוד. פרוצדורות אלה מווסתות את קיומו המוגן או החשוף של הפרט (Foucault, 1979). אגמבן רואה במודל המשמעת הנוהג במחנה (מחנה הניצולים מאסון או, להבדיל, מחנה הריכוז) את הפרדיגמה הביופוליטית של המערב: מקום מוגדר, בר שליטה, שניתן לקיים בו משטר של משמעת (אגמבן, [1998] 2003: 408). מערכת זו יכולה לשרת מטרות מצילות חיים, המשמשות את הדמוקרטיות הנאורות, אך היא יכולה גם לשרת מטרות של הפרדה, דיכוי והשפלה, שעניינן ביזוי החיים ודחיקת האדם לדרגה של קיום סתמי וחשוף שאינו מוגן עוד על-ידי זכויות (אופיר, 2003ב: 16). דמותו המוכרת של ההומו סאקר – האדם הפליט שהוצא מכלל האזרחים – הופכת מושא לסיוע הומניטרי. ואולם במקרים קיצוניים, "האדם החשוף", העציר במחנה, הוא מושא ישיר לאלימות מצד השלטון השולל את חירותו באמצעות חוקי חירום זמניים או באמצעות פוליטיקה גזענית ורצחנית נוסח מחנות הריכוז הנאציים (ע"ע טרור ; גזענות ; גזענות חדשה).

מחנה הריכוז, אומר אגמבן, הוא "המטריצה החבויה, הנומוס [החוק] של המרחב הפוליטי שאנו חיים בו עדיין" (אגמבן, [1998] 2003: 420). סוד יעילותו הרצחנית של מחנה הריכוז טמון בעצם היותו מרחב שמערב "באופן חוקי" (על פי צווי חירום של השלטון) בין הכלל לבין היוצא מן הכלל, שמתחייב מחוקי החירום. אגמבן מרחיק לכת וטוען כי מחנה הריכוז הוא מושג פרדיגמטי הממצה את רוחה של המודרניות: עירוב התחומים בין הכלל לבין היוצא מן הכלל, בין המצב האזרחי המוגן לבין המצב הטבעי, החשוף, שבו "הכול אפשרי". בתפיסה זו, ביופוליטיקה הוא מונח ביקורתי שאינו נוגע רק לאופן כינונה של המדינה הטוטליטרית, הפשיסטית או הנאצית; כעת מדובר במבנה בסיסי של העולם המודרני שהתגבש החל מאמצע המאה ה-19 ועד ימינו. בעולם חדש זה, הביופוליטיקה חודרת לתוך האינטימיות של הגוף ועושה בו כחפצה. חדירה זו מגובה על-ידי המערכות המשפטיות של מדינות טוטליטריות ודמוקרטיות כאחת (ארנדט, [1951] 2010). אלה גם אלה מכילות את המצב הקיצון בתוכן. פרדוקס הריבונות טמון בעובדה כי לריבון יש את הזכות להימצא מחוץ לסדר החברתי-משפטי, ובו-זמנית גם להיות בתוכו. מחנות הריכוז, מזכיר אגמבן, הוקמו מתוך צווי חירום שביטלו את זכויותיהם האזרחיות של היהודים, וכך הפכו אותם ל"אנשים חשופים" – סובייקטים חסרי זכויות, שקיומם מתממש מחוץ לחוק, בתוך מצב החירום שעליו מכריז החוק: "כל הנכנס למחנה נע באזור שבו לא ניתן להבחין עוד בין חוץ לפנים, חריג וכלל, חוקי ולא-חוקי, אזור שבו המושגים של זכות סובייקטיבית והגנה משפטית אינם עוד בעלי מובן כלשהו" (אגמבן, אצל לכט, 2009: 318). מחנות מעין אלה קיימים גם בימינו. תפקידם לשמש אתר קבוע של "היוצא מן הכלל". כזה הוא, לדוגמה, תפקידו של האולם לפליטים חסרי אזרחות בנמלי תעופה בינלאומיים; זהו גם תפקידו של הזון , אזור הכלאיים מטושטש הזהות, המצוי בעיבורן של הערים הגדולות.

נסכם: אף כי קשה שלא להבחין בעומק הטיעון וברדיקליות שלו, עדיין אנו ניצבים לפני בעיה מרכזית אחת: החשיבה הביופוליטית בציר פוקו-אגמבן היא חשיבה ממחלטת (totalizing thinking). במרכזה סיפור-על יחידאי – המחנה, שהוא ביטוי קיצוני לעוצמתו האלימה של הריבון באשר הוא ריבון. סיפור זה מטשטש את ההבדלים בין מחנה הפליטים בדארפור, מחנה השבויים בגואנטנמו ומחנה הריכוז הנאצי. השאלה הנותרת באוויר היא, האם ניתן לטעון כי דינם של מחנות ריכוז ששירתו את תהליך ההשמדה כדין המחנות בדמוקרטיות מערביות שבהן מוחזקים עצורים ללא משפט? (אופיר, 2003א'). אגמבן מוקיע באדיקות את הצורה האוניברסלית של המחנה, אך רואה בה נקודת מוצא הכרחית להגדרה מחודשת של הריבונות. תפיסה זו עלולה להביא לעמדה ניהיליסטית קיצונית שלפיה "כולנו אשמים" – מכיוון שלא ניתן לחלץ עקרונות מוסריים שיעזרו לנו להבחין בין "הבזוי-משפיל-בלתי נסבל" לבין הנסבל האנושי שהוא בבחינת פשרה, "הרע במיעוטו". התוצאה הפרדוקסלית, שאליה אגמבן בוודאי אינו מכוון,

עלולה להיות השלמה עם הרוע בתואנה שהוא משקף את עצם המבנה הביופוליטי של התרבות (ביקורת דומה ניתן להעמיד כנגד מושג הכוח אצל פוקו) (ע"ע שואה (ייצוגים בתרבות)).

מחנה פליטים, קניה. מסומנת לשימוש חוזר.
https://www.reportsafriqu
e.com/2016/05/kenya-displace-least-60000-people-closing-refugee-camps/