ניכוס, ייחוס

Appropriation

מונה ליזה  - ניכוס
http://www.widewalls.ch/authorship-in-art-the-victim-of-appropriation-feature-october-2014/

אסטרטגיה אמנותית מקובלת החל מסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים, שבה האמן שואב דימויים ונושאים מאמן אחר ויוצר אותם בגרסה חדשה תוך נאמנות לסגנונם המקורי. בהרחבה, כל אסטרטגיה פילוסופית, תרבותית או תקשורתית המייחסת לעצמה את אוצר המילים או את סגנון החיים של האחר. פרקטיקה אמנותית וחברתית המערערת על קיומם הנבדל של אובייקטים שונים וטוענת שמשמעותם היחידה היא הדימוי החברתי המקובל שלהם. דימוי חברתי זה הוא מעין הון סמלי שניתן לנכסו על-ידי ייצוגו מחדש: הטקסט מתחזה לקניינו וללשונו של מישהו אחר. בזירה הפילוסופית, תהליך הניכוס/ייחוס הוא אסטרטגיה מרכזית בתורת הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה. לשיטתו, הטקסט החדש לעולם הולך בעקבותיהם של טקסטים קודמים ומתפענח באמצעותם; הוא נענה להם ומתפלמס עימם, ובכל מקרה, החזרה של הטקסט האחר הופכת לדרך חדשה של תגובה ותקשורת.

כפרקטיקה אמנותית הופיע הניכוס בתערוכה תמונות (Pictures) שהוצגה ב-1977 ב-Artists Space Gallery בניו יורק. במאמר לקטלוג התערוכה תיאר המבקר דגלס קרימפ (Crimp) את המציגים – שרי לוין (Levin), סינדי שרמן (Sherman) וריצ'רד פרינס (Prince) – כאמנים שבעיניהם המושג טוהר שוב אינו זהה עם המושג מקוריות, אלא עם המושג סימולקרה (בודריאר, [1981] 2007): סימולקרה היא תעתיק שווה ערך למקור שאינו קיים. אמני הניכוס ציירו מחדש סגנונות מן העבר או צילמו מחדש צילומים ידועים. אמנות זו ביקשה לבטא אמירה ביקורתית לא על-ידי המצאה וחידוש, אלא על-ידי העתקה ושכפול של הדימוי החברתי המקובל של האובייקט כפי שהוטמע בתרבות. הייתה בכך גם תרומה לבעייתיות של עצם הגדרת המונח "אמנות". האמנותי הוגדר מחדש באמצעות עקרון החזרתיות. הוא הוצג כמעין מסכה חלולה שאין מאחוריה דבר זולת המסורת התרבותית והמיומנות הטכנית (Danto, 1990) (ע"ע עולם האמנות).

סוגיה זו העלתה שוב את השאלה הנצחית בדבר עתידה של האמנות. לכאורה, נראה היה כי על-פי תפיסה זו לאמנות אין כל עתיד אלא עבר בלבד, ומכאן החזרה הנצחית על אותם ציורים ודימויים מוכרים. כך נסתם כביכול הגולל על אמנות אוונגרדית, שהרי כל אוונגרד נושא עיניו אל העתיד ומבקש למתוח את האקסצנטריות האמנותית כדי להדהים ולחולל שינוי בחייו של צרכן האמנות. אולם עד מהרה התברר שנימות אפוקליפטיות אלה היו מוקדמות מדי, שכן הסגנון המנכס לא היה נגוע בנאיביות טריוויאלית. עצם ההעתקה של שפת הסימנים של מישהו אחר יצרה משמעות חדשה. אמנות הניכוס או הייחוס אתגרה מושגי יסוד כגון אותנטיות ובעלות על יצירה. היא אף יצרה משמעות חדשה כשטענה למשל שהצילומים של שרי לוין, המחקים את צילומיו של ווקר אוונס (Evans), אינם אותם צילומים: הסובייקט (שרי לוין) ביצע פעולת ייצוג חדשה, ובעקבות זאת שונו ללא הכר גם האובייקט וגם הדימוי הצילומי.

כדי להבהיר זאת נביא דוגמה מפורסמת מתחום הספרות: הסיפור "פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" לחורחה לואיס בורחס (בורחס, [1944] 1998: 50-41). גיבורו של בורחס, פייר מנאר, כותב את ספרו של סרוונטס ככתבו וכלשונו ומנכס לעצמו את המקור. אולם, האם אפשר להפריד את דון קיחוטה משרשרת הפרשנות שחוברה בידי דורות של קוראים? והאם אפשר לכפור בעובדה שלפנינו מחבר חדש, פייר מנאר? פייר מנאר, החתום על דון קיחוטה המקורי (כפי שכתב אותו סרוונטס) אינו יכול להופיע עוד כפייר מנאר (משום שמחברו המקורי של דון קיחוטה הוא סרוונטס); מאידך, גם הטקסט דון קיחוטה שוב אינו יכול לטעון לאצטלת הטקסט המקורי. פעולת הניכוס מופנית אפוא לדימוי התרבותי הקורן מיצירתו של סרוונטס, ודימוי זה מגדיר מחדש הן את הסובייקט הכותב והן את האובייקט הנכתב (ע"ע אינטרטקסטואליות). על-פי תפיסה זו, האמנות עוסקת בבעיות פילוסופיות רציניות של אמת מול בדיה, מקור מול העתק, אותנטיות מול התחזות. לא מדובר ב"סופה של האמנות" כפרקטיקה מעשית, אלא רק בקביעה כי מעתה ואילך כל עיסוק באמנות יצטרך להתמודד עם הנושא "סופה של האמנות" (או בניסוח אחר: "מותו של האוונגרד"). תהליך זה אכן תפס מקום חשוב באמנות הפוסטמודרנית של שנות השמונים.

אפשר להרחיב את מסגרת הדיון ולהתבונן בניכוס כפרקטיקה תרבותית כוללת. מעבר לפרקטיקה האמנותית, הניכוס כולל התנסויות חברתיות בפוליטיקה של התרבות. כיוון אחד של התבוננות רואה בניכוס אסטרטגיה כוחנית שנועדה לנשל את האחר מנכסיו על-ידי השתלטות על ההון הסימבולי העומד לרשותו. לדוגמה, תהליכים של "השתאכנזות", שבהם מזרחים ייחסו לעצמם דיבור, גינונים, משלח יד וסגנון חיים שאפיינו את הקבוצה האשכנזית החזקה, ודוגמה נגדית: השתלטותם של החזקים, הישראלים, על אייקונים שונים של המזרח. ניכוסו של החומוס לדימוי של "אוכל ישראלי" מבטא אסטרטגיה כוחנית, המאמצת את מזונו של החלש (הערבי, הפלסטיני) ומציגה אותו כמזונו האותנטי של החזק.

כיוון אחר של התבוננות רואה בפעולת הייחוס תופעה פוריה, שהרי עקבותיו של האני מובילות תמיד אל האחר; כל טקסט ניזון ומתכתב על דרך החיוב או השלילה עם טקסטים אחרים שקדמו לו. כל טקסט חדש כותב את עצמו באמצעות פרשנות והבלטה של יסודות מסוימים הקיימים כבר בטקסט הישן. כל חזרה על הטקסט הישן, כל ניכוס שלו על ידי הכותב, הופך אפוא לדרך של תגובה המכוננת יצירה חדשה. ייחוס של טקסטים לטקסטים אחרים שמובלעים בהם הוא אסטרטגיה מרכזית בתורת הדקונסטרוקציה שהציע הפילוסוף ז'ק דרידה (Derrida): הטקסטים של דרידה "מאמצים" (מייחסים/משקפים/מפרשים) טקסטים שקדמו להם. הנחת היסוד היא כי הטקסט החדש הוא ריבוי טעון המאפשר פרשנות הנעה הן לעבר העתיד והן לעבר העבר, תוך יציקת משמעות חדשה לתוך טקסטים קלאסיים קודמים  ((Derrida, [1972] 1981 (ע"ע תרגום).

מקורות

בודריאר, ז' [1981] 2007: סימולקרות וסימולציה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

בורחס, ח"ל [1944] 1998: בדיונות, תרגום: י' ברונובסקי, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה.

 

 

Danto, C.A. 1990: "Narrative of the End of Art", in: Encounters and Reflections: Art in the Historical Moment, New York: Farrar, Straus, Giroux.

Derrida, J. [1972] 1981: Dissemination, trans. B. Johnson, Chicago: University Of Chicago Press.

 

 

תאור / מקור התמונה:

מונה ליזה – ניכוס

Authorship in Art – The Victim of Appropriation

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×