עיתונות צהובה, עיתונות סנסציונית

Yellow Journalism

yellow journalism

העיתונאות כסנסציה. פרקטיקה נפוצה בעיתונות הפופולרית בעולם כולו. אחד המושגים המרכזיים בדיון על דמותה של תקשורת ההמונים בעידן של הפרטה ותחרות. העיתונות הצהובה, העיתונות הטבלואידית, מזוהה בדרך כלל עם "עיתונות צעקנית, כותרות גדולות, כתבות סנסציוניות, איורים רבים, כתבות בנושאים פסידו-מדעיים ובעיקר – שפע של ידיעות בנושאי פשע, מין, ספורט ובעיות חברתיות" (לימור ומן, 1997).

את ראשיתה של העיתונות הצהובה ניתן לזהות עם פועלן של שתי דמויות: ג'וזף פוליצר (Pulitzer) וויליאם רנדולף הרסט (Hearst). השניים, בעלי עיתונים מתחרים בניו יורק של סוף המאה ה-19, פיתחו סגנון ומתכונת של דיווח שעתידים היו לשנות את פני העיתונות. הכינוי "עיתונות צהובה" נטבע בעקבות הופעתה של סדרת קומיקס בעיתונו של פוליצר. גיבורה – בן מהגרים איריים, נער פרוע ושובב, כונה "הילד הצהוב", מכיוון שהאיורים פורסמו על רקע צהוב. לימים, בעקבות התחרות בין הרסט לפוליצר, הופיעו סדרות קומיקס בכיכובו של "הילד הצהוב" בשני העיתונים הגדולים של ניו יורק. ההיסטוריה של העיתונות מראה כי כמה מעיקריה של העיתונות הצהובה הפכו במרוצת השנים למאפייני העיתונות הפופולרית בכלל. "כותרות ענק, פנייה אל רגשות הקוראים (גם באמצעות כתיבה רגשנית על נושאים אנושיים), שיבוץ נרחב של אביזרי עזר גרפיים (תרשימים, איורים, תמונות), ואפילו מתן פרסים כספיים לאזרחים שיסייעו בגילוי מעשי פשע" הן שיטות המשמשות את העיתונות הפופולרית גם היום (לימור ומן, שם).

דומה כי הצמדת הצבע הצהוב לעיתונות הפופולרית אינה מקרית. העיתון הצהוב הוא העיתון שאותו אוהבים לשנוא. ואולם דומה כי "שנאה" זו לא רק שאינה פוגעת במכירות העיתון, אלא להפך. חוקר התקשורת יצחק רועה מציע הסבר לכך, וטוען כי לעיתונות הפופולרית קסם משלה. העיתונות העממית תורמת לליכוד חברתי, מעוררת הזדהות ומחזקת תחושות של שייכות וסולידריות. היא מבטאת ומייצגת את "האיש הקטן" ואת "קול העם". עיתונות זו, כך נטען, משרתת את הדמוקרטיה, מעודדת ריבוי קולות ופלורליזם חברתי. זוהי עיתונות אופוזיציונית, חתרנית ואלטרנטיבית בדרכה שלה; בסגנונה היא מעדיפה את "הסיפור האנושי", הקונקרטי והמוחשי, על פני הסיפור הקולקטיבי הכללי. אין היא אינה נמנעת משימוש באסתטיקה ובאמצעים היוצרים תחושות של קרבה, חוויה והנאה (רועה, 1994).

גישה זו מצביעה על הזיקה בין עיתונות פופולרית לבין שיח אלטרנטיבי בתרבות ובתקשורת. על-פיה, נכון הדבר כי רוב ההתייחסויות המוכרות בתחום קושרות בין הפופולרי לנמוך ובין ה"צהוב" לשלילי, אך ייתכן כי הדבר נובע משמרנות יתרה בתיאור המודלים החברתיים ובעיקר מתיאור מוגזם של הפער בין מה שמכונה "גבוה" ל"נמוך". פער זה הולך ומצטמצם בימינו ואיתו משתנה גם תפיסת "המוצר הצהוב". במציאות שבה קשה להבחין בין חדשות לבין בידור (ע"ע אינפוטיינמנט), בין עובדות לבין הבנייתן התקשורתית, גם העיתונות הצהובה זוכה למיצוב אחר. בדומה לז'אנרים "נחותים" דומים, כגון סרטי הבורקס שהיו פופולריים בישראל בשנות השבעים של המאה ה-20, כך גם האסתטיקה הגדושה של העיתונות הצהובה יכולה להיחשב לאקט של התנגדות. לדוגמה, חשיפת הגוף והעמדתו במרכז הדיווח החדשותי (עיתונים "מכובדים" נוטים להצניע את גופניותם של המצולמים) תורמת תרומה חיובית לראייה אלטרנטיבית, הרומזת לריבוי האנושי המסתתר מאחורי הפורמליות הנוקשה והרדוקטיבית של העיתונות ה"מכובדת". נדמה כי תפקיד מעין זה מילא, ובהצלחה לא מבוטלת, השבועון הישראלי העולם הזה בימי הזוהר שלו – בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. השילוב של סנסציה רכילותית ומינית עם קו עריכתי שתקף בשצף קצף את הקונצנזוס הישראלי התגלה כשילוב מנצח, שלא חזר על עצמו מאז. עם זאת, חלק מן המתכונת הפופולרית והסנסציונית המלווה בדעתנות ביקורתית מצאה את דרכה לתרבות המקומונים שהתפתחה בישראל החל משנות השמונים ואילך.

 

מקורות

לימור, י' ומן, ר' 1997: עיתונאות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

רועה, י' 1994: אחרת על תקשורת: שבע פתיחות לעיון בתקשורת ובעיתונות, אבן יהודה: רכס.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

yellow journalism

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×