רעיונות לפי אישים : שבתאי יעקב

מקום הוא מרחב המוגדר על-ידי גבול פנימי וחיצוני: משהו בתוך מקום מסוים הוא כמו מים בתוך כלי, גורס אריסטו בספרו פיזיקה. המקום נוצר כאשר אנו מרגישים כי איננו ממוקמים באופן אקראי בחלל אלא תופסים חלק ייחודי ומשמעותי בתוכו. המקום קשור למרחב מסומן שבו אנו בוחרים לשכון. המקום הוא אפוא משכן, בית – שם מתמלאים צורכי החיים, שם נוצרת התרבות. מקום מתהווה כאשר קיומו של סובייקט בסביבה נתונה לובש צורה של נוכחות מתמשכת ויציבה. המקום נוסד באמצעות סיפור מכונן (היסטוריה), הקושר בינו לבין יושביו. ל"מקום" משמעויות רבות: טופוגרפיות, גיאוגרפיות, נפשיות, דתיות, פילוסופיות, יומיומיות ועוד. המקום הוא ישות פיזית ומטאפיזית. ברמה המטאפיזית, המקום הוא המרחב הסימבולי של השפה, הנוכחות הקדושה של האל (שפת התורה). במסורת היהודית, המקום הוא אחד מתוארי האל. … קיראו עוד

הנוודות החדשה היא אורח חיים וצורת מחשבה המבוססים על ארעיות, על שבירת רצפים ואחדויות ועל טשטוש – אלים לעתים – של גבולות טריטוריאליים וסמליים. חלופה המנוגדת לאורח החיים הקבוע והביתי של התרבות הרשמית. בניגוד לנוודות הישנה, שמוקמה במחוזות רומנטיים של צוענים, בדווים או אנשי קרקס, הנוודות החדשה מופיעה כהלך רוח בתוך התרבות המערבית העכשווית. הנוודות החדשה יוצרת בסיס חדש להתארגנות חברתית; היא בולטת בפרקטיקות מרכזיות של החשיבה הפילוסופית, הפוליטית והאמנותית בת זמננו. גם הניידות היא פרקטיקה של תנועה ושבירת רצפים, אך במגמה שונה לחלוטין: היא מעניקה תחושת חירות וחופש מדומים לאדם המבויית שאינו עוזב למעשה את ביתו הסמלי. זוהי חוויותו של התייר הנצחי. הפרקטיקה באה לידי ביטוי מרכזי בטכנולוגיה, בתקשורת ובכלכלה הגלובלית. … קיראו עוד

מאז ומעולם, וביתר שאת מאז המהפכה התעשייתית (המאה ה-18), היתה העיר לגורם מרכזי בפוליטיקה ובתרבות. ייצוגי העיר באמנות משקפים מרכזיות זו. הם פונים לשני כיוונים מנוגדים: מחד גיסא, הם מציגים את החלומות האוטופיים של בני האדם על אודות עיר האלוהים (אוגוסטינוס הקדוש); מאידך גיסא, הם נותנים ביטוי לסיוטיהם הקיבוציים מפני עיר החטאים (המרקיז דה-סאד, בודלר). העיר כמיקרוקוסמוס, ואפילו כהתגלמות החיים עצמם, הופכת למטאפורה דומיננטית בתרבות – נושא מועדף לייצוגים בתחומי הספרות, הקולנוע, התקשורת והאמנות. … קיראו עוד

מודרניזם ופוסטמודרניזם הם שני זרמים מרכזיים באמנות של מאה השנים האחרונות. מודרניזם הוא סגנון באמנות הפלסטית, באדריכלות, בצילום, בספרות, בקולנוע, בתאטרון וכיוצא בזה, שהיה רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. סגנון זה מבליט את הממד הרציונלי, המופשט והגואל של האמנות: הוא מאמין באפשרויות הקדמה, דחיית הישן מפני החדש. הפוסטמודרניזם משקף מוסכמות אסתטיות חדשות המתפתחות בתחומים אלה, החל מאמצע המאה שעברה ועד לימינו. מאפיינים כלליים של הסגנון הפוסטמודרני הם צמצום הפער בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה", ציטטות היסטוריות ואקלקטיזם סגנוני, נטייה לפרודיה ולפסטיש, מודעות למוצר האמנותי כפרי של שעתוק והתחזות, טיפול בצומת אמנות-מדיה-צריכה, פירוק דרכי הייצוג והשפות של המודרניזם העילי, פירוק הסובייקט ההרואי של המודרניזם ועוד. … קיראו עוד

משוטט עירוני – בצרפתית, Flâneur (מילולית, בטלן). גיבור תרבות בדיוני בעידן הקפיטליסטי. סוג של "בלש" העוסק בציד מבטים, סיפורי חיים ותשוקות מזדמנות. יסוד עולמו של הפלאנר הוא השיטוט הכפייתי, פרי החרדה מפני הישיבה בבית. המשוטט רואה ברחוב, בחלל הציבורי, את ביתו המזדמן. תחנות בהתפתחות המונח: אישיותו ויצירתו של המשורר שארל בודלר (Baudelaire); המשורר גיום אפולינר (Apollinaire), "הפלאנר של שתי הגדות"; "איש ההמון", גיבורו הבדיוני של אדגר אלן פו (Allan Poe); הפופולריזציה של דמות המשוטט בכתביו של ולטר בנימין (Benjamin), שראה בו את איש האינטליגנציה הקונה ומוכר עצמו כסחורה בשוק. גלגול רדיקלי של המשוטט הוא האקטיביסט הסביבתי הפועל באופן פרובוקטיבי במרחב הציבורי ומותח ביקורת על כללים והרגלים מקובלים. המשוטט האקטיביסט משרטט קווים אלטרנטיביים של ספונטניות ותשוקה המוּחלים על המרחב הציבורי. במרחב זה נעים בו-זמנית המשוטט הבורגני, נציגו הביקורתי של המרכז, לצד המשוטט האקטיביסט המבקש לייצג את השוליים המדוכאים בכרך. בתווך, נע המשוטט הבלתי מסומן, "השקוף", דייר הרחוב. הוא מתקיים בטווח שבין אומללות וחמלה מחד, לבין בחירה חופשית והתרסה, מאידך. … קיראו עוד