שמועה

גישה פונקציונלית רואה בשמועה פתרון של בעיה, סיפוק של צורך אנושי. במצבי עמימות ואי-ודאות, חרדה ואיום, במצבי משבר או כאשר מופעלת צנזורה, נולדות שמועות כתוצר טבעי של הצורך החברתי למזער את העמימות ולטשטש את תחושת האיום. הצורך לקבל מידע, ולו בלתי רשמי, הוא ההסבר המרכזי להיווצרות השמועה.

לשיח של השמועה שלושה מאפיינים: (א) הצמצום (רמת הקיצור עומדת ביחס ישר לגודל התפוצה); (ב) ההדגשה (ניפוח פרטים מתוך התמונה הכוללת); (ג) ההטמעה (עריכת פרטי השמועה ושילובם בתבנית לוגית פשוטה).

השינויים בשמועות תלויים בגורמים רגשיים ואישיים (משאלות, חרדות) או בגורמים פסיכו-חברתיים (השתייכות לקבוצה מסוימת). במקרים רבים הרצון להפיץ שמועה מבטא שאיפה נסתרת לברוא יש מאין; ליצור מציאות דמיונית המקבלת תוקף של עובדה ומקנה לבעליה תחושת עוצמה ושליטה על האירועים. מפיצי טרנדים בתרבות חשים לעתים תחושה דומה.

גישה שונה רואה בשמועה סוג של תקשורת אלטרנטיבית. על-פי השקפה זו, השמועה, כמו הרכילות, היא צורה של תרבות פופולרית: דפוס פרשני המבטא סובייקטיביות, חלקיות וריבוי זוויות ורואה בהם יסודות התורמים להבניית המציאות. השמועה היא ביטוי לרצון העממי ליטול חלק בהכרעות ביחס לטבעה של המציאות. הז'אנר מערער על סמכותם של המתווכים החברתיים ושל ה"שוערים" ומדגיש את מקומם ואת זכותם של האנשים הקטנים – ציבור הבלתי מורשים – להשפיע על עיצוב תמונת המציאות. הרשויות המוסמכות, הרואות בשמועה ידע חתרני המאיים על שליטתן, פועלות במרץ כדי להזים את גל השמועות. תגובה זו מעודדת את מפיצי השמועות לנקוט פרקטיקה חדשה: בתגובה על הניסיון הבלתי לגיטימי למנוע את דליפת המידע מתפתחת לה תיאוריית הקונספירציה (תיאוריית הקשר).

בתקשורת האלטרנטיבית זוכה השמועה לתדמית ולכוח ייחודיים: בהיותה ידע המאפיין תרבות אוראלית, השמועה מחסנת את עצמה מפני ביקורת. צורת הופעתה הבינארית מותירה בידי הנמען חירות מוגבלת: הוא רשאי רק להאמין לשמועה או לא להאמין לה. התייחסות ביקורתית, המפרקת ומנתחת את רכיבי השמועה ואת מידת עמימותה, כלל אינה קיימת. עוצמה זו אינה זרה למי שמוסמך לנהל מערכות של כוח וידע. על-כן, השמועה משמשת לא אחת אמצעי מרכזי לניהול המידע, לעתים באופן גלוי כמעט ("מלשכת ראש הממשלה זורמות שמועות על כך ש…"), לעתים באמצעות סוכנים סמויים של השררה שתפקידם להפיץ שמועות (ע"ע ספין). גם בתחום המסחרי מוכר השימוש בשמועה כמכשיר שיווקי יעיל ליצירת עמדות ולקידום מכירות.

לאמצעי תקשורת ההמונים שמור תפקיד חשוב בהפצת השמועות. הגם שחלק ניכר מן השמועות מתייחסות למרחב החברתי הקרוב, המדיה היא שמעניקה לשמועות את עוצמתן האמיתית. הצורך לעמוד בתחרות (ע"ע רייטינג), ובעיקר אופייה הצבעוני והפרובוקטיבי של השמועה, מביאים לא אחת לאימוצן של שמועות כידע מוסמך ולירידה בערכיה המקצועיים של העיתונות. האינטרנט הוא אמצעי התקשורת הפופולרי ביותר להפצת שמועות. אופיו הדמוקרטי והבלתי מצונזר של המדיום וזמינותו למידע בזמן אמת הופכים אותו לבמה מרכזית להפצת שמועות ולניהול דיונים על אודותן.

הדיווח על שמועה באמצעי התקשורת מכשיר למעשה את קיומה ביוצרו לגיטימציה למידע בלתי רשמי. כאשר השמועה "מחליפה ידיים", כלומר מחליפה רמות ייצוג, היא זונחת את מעמד הביניים המניפולטיבי שלה כרכילות וזוכה למעמד של כמעט עובדה. אולם היות שמעמדה של העובדה כשיקוף אותנטי של המציאות נתון בירידה מתמדת, ההבדל בין עובדות לשמועות הולך ומצטמצם. השמועה, שאורך חייה קצר בדרך כלל, הופכת באמצעות הדיווח לסיפור עממי, לאגדה אורבנית או לאמת – אם מתקבלות תגובות המאשרות אותה. לא פעם מתברר שאי-דיוק היסטורי וזיכרון מעוות מקורם בשמועות.

ישראל היא דוגמה מעניינת לדינמיקה של התפתחות השמועה. החברה הישראלית, החווה עצמה כחברה תחת איום, היא שדה פורה לשמועות על נושאים שנחשבים קיומיים כגון צבא וביטחון. בזמן מלחמה מִתרבות באופן טבעי השמועות. עדות לכך היא הכינוי הנוסטלגי שניתן לאישיותו האנונימית רבת העוצמה של "רב סרן שמועתי". שינוי פניה של החברה הישראלית מוביל לשינויים באופייה של השמועה. זו נושאת כיום אופי בידורי-רכילותי: השמועה היא עתה סוג של שעשוע מרושע, משחק בלתי פוסק בין המדיה לצרכניה. דומה כי השמועה, שהיתה בעבר מענה לחרדה קולקטיבית, הופכת כיום לטקסט נחשק. זהו טקסט יוצר עונג וחרדה גם יחד, עדות מובהקת לכמיהה אל הניהיליזם החברתי

bigstock 94932992 Young woman is screaming at something. Young slim woman.